(קלוד אוגוסט / מערכת / תמונה מונפשת: runwayml)
לפני עשרים שנה קרולין שפנייר והנס אוליבר שפנייר נחשבו בריינהסן ליותר מסתם שאפתנים. רבים ראו בהם מעט משוגעים. שני צעירים, נאים ובני המעמד הבורגני, שהיו משוכנעים שדווקא ריינהסן – אותו אזור שעליו נהגו ללעוג בריינגאו ובמוזל ולכנותו „שדות תפוחי אדמה שנעקרו והועתקו“ – מסוגל להפיק יינות לבנים יבשים גדולים, מדויקים ובעלי כושר התיישנות. ולא סתם – יינות ברמה עולמית. וזה בדיוק מה שעניין אותי מיד, אף שהייתי מבוגר מעט משניהם.
בתחילת שנות האלפיים ריינהסן הייתה אמנם עצומה מבחינת שטחה, אך בכל הנוגע לתדמית עדיין הייתה לכודה עמוק בצִלם של אזורי היוקרה הגרמניים. הרבה כמות, הרבה קואופרטיבים, הרבה יין פשוט הנמכר בליטרים. שבדיוק כאן תקום אוונגרד חדש של גידול יין – באזורים מסורתיים רבים ראו בכך, בעדינות, דבר מגוחך. ריזלינגים יבשים גדולים? מהוהן-זולצן? מאזור הגבול צלרטל (אוקיי: כבר קודם לכן הייתה שם מסורת מסוימת של חלקות מובחרות)? מאזור שבמשך עשרות שנים סימל יינות שופן פשוטים וקלילים, שנועדו לשתייה קולנית לצלילי שירי היינ####ו?
אך דווקא שם החלו קרולין שפנייר וה״או. שפנייר במסע שלהם נגד הבינוניות, והם עשו דבר שעליו כמעט כל הענף סביבם צחק באותה תקופה: הם עברו בשלב מוקדם לחקלאות ביו-דינמית. יחד עם פיליפ ויטמן הם נמנו עם היקבים הביו-דינמיים הרציניים הראשונים בריינהסן. כיום הביו-דינמיקה היא כבר מזמן חלק מהשיח הבינלאומי על איכות. לפני עשרים שנה היא הייתה במקומות רבים עילה ללעג. לוותר על אמצעים כימיים? כורמים רבים ראו בכך שטות אזוטרית. חלקם אמרו זאת בגלוי, אחרים מאחורי גבם של העוסקים בדבר.
בני הזוג גילוט-שפנייר המשיכו בכל זאת, משום שהבחינו שהקרקעות שלהם נעשות חיות יותר, שהענבים שלהם מבשילים בדיוק רב יותר ושהיינות שלהם צוברים מתח. זהו הבדל חשוב. אצל בטנפלד-שפנייר וקילינג-גילוט הביו-דינמיקה מעולם לא הייתה פולקלור, אלא אמצעי להשגת מטרה. והמטרה תמיד הייתה אותה מטרה: יינות טובים יותר. ואז היה גם הניסוי לאחד שני יקבים שלמעשה היו שונים זה מזה ליקב אחד, ולהכפיף בכך גם את הסיפור ההיסטורי, ובעיקר את זה של קילינג-גילוט, לאגדה חדשה ורעננה – פשוט למתוח קו מתחת לעבר. בלי להזדקק לעורכי דין כמוני.
אך יותר מכול, השניים הבינו כבר בשלב מוקדם דבר שרק מעטים הבינו אז: גרמניה תחזור להיות גדולה בזירה הבינלאומית רק בזכות יינות עילית יבשים. לא בזכות רומנטיקה של שאריות סוכר, אלא בזכות מקור, דיוק ומבנה.
ברוטן האנג בנירשטיין, שקרולין שפנייר הביאה עמה מהמסורת המשפחתית, נוצרו ריזלינגים שפיתחו דרמה מלוחה. פטנטל, רוטנברג, אֶלברג או היפינג נחשבות כיום לחלקות הגדולות של הריזלינג היבש באירופה. ובמקביל החל ה״או. שפנייר לחשוב מחדש על צלרטל. אזור שאיש כמעט לא לקח ברצינות במשך זמן רב. קרקעות גיר, זרמי אוויר קרירים, בהירות חומצית כמעט בורגונדית – את כל אלה הוא זיהה כבר בשלב מוקדם מאוד. קירכנשטוק, פראואנברג או שוורצר הרגוט הפכו ליינות שהראו שגם ריינהסן העליונה מסוגלת לעומק, מתח וכושר התיישנות.
אסור לנו לשכוח: כל זה התרחש בתקופה שבה היין הגרמני רק החל להשתחרר מהפרובינציאליות התופתית של אחרי המלחמה. מול התוויות הישנות, השפה הארכאית והכבדות של יקבים רבים – הציבו בני הזוג שפנייר אסתטיקה חדשה. בהירות. אדריכלות. דיוק. יכולת להשתלב בזירה הבינלאומית. וכל זאת בלי לייצר לייצוא פצצות פרי שעברו אמריקניזציה.
מבחינה כלכלית, בני הזוג הטריים נטלו סיכונים שכיום נוטים לשכוח. לחדש חלקות מובחרות גדולות, לעבוד באופן ביו-דינמי, לבנות שווקים בינלאומיים, למודרניז את המרתף, לבנות מחדש בית טעימות ובית מגורים – כל זה עלה כסף. הרבה כסף. בעוד אחרים עדיין התווכחו, בני הזוג שפנייר כבר השקיעו בעתיד שאותו ראו בבהירות רבה יותר מרבים מעמיתיהם.
כיום, לאחר 20 שנות עבודה ביקב המשותף, בטנפלד-שפנייר וקילינג-גילוט הן כבר מזמן ישויות מבוססות. היינות שלהן נסחרים ב-Place de Bordeaux, הן נמנות עם היקבים הגרמניים החשובים ביותר לייצוא בפלח הפרימיום, וכורמים צעירים מכוונים את דרכם לפיהן, כפי שבעבר נהגו להתכוונן לפי דוגמאות צרפתיות. מה שנותר מעניין במיוחד הוא מהירות העלייה הזאת. עשרים שנה אינן דבר בעולם היין. דור אחד. לא יותר.
וזהו ההישג העיקרי של השניים: הם הוכיחו באיזו מהירות יכולים אזורי יין להשתנות, כאשר אנשים מוכנים לפעול נגד הלעג, נגד הכבדות ונגד הביטחון – לשחות נגד הזרם. מאזורי „שדות תפוחי האדמה“ הגיעו לפתע כמה מהריזלינגים היבשים המדויקים ביותר באירופה.
ואלה שצחקו אז שותים היום את היינות האלה בעצמם, ובהנאה רבה למדי.