(מאת קלוד אוגוסט / מערכת / צילום: 20th Century Fox / תמונה מונפשת: Runwayml)
לפני כמעט 20 שנה בדיוק ישבתי בקולנוע, עם מפל של ציפיות שלא היה להן שום קשר ליין. סרט מסע? שני גברים? עמק נאפה? נשמע כמו קיץ, שמש, גפנים, חיים טובים, לא? זה גם נשמע קצת משעמם. אבל רציתי מאוד לראות את הסרט, כי ב-Sideways הופיע בקבוק שתמיד רציתי לשתות, אך באותה תקופה עדיין לא שתיתי, ורק ב-2011 שתיתי: Cheval Blanc 1961 – המרלו האיקוני מבורדו. מה שהוגש לי אז ב-Sideways היה קיום שמעלה אבק במקום שמש – ובתוך כך מספר לא מעט על יין.
Sideways הוא סרט אמריקאי של אלכסנדר פיין משנת 2004, שיצא באירופה בפברואר 2005, בכיכובם של פול ג'יאמטי בתפקיד מיילס ריימונד ו־ תומאס היידן צ'רץ' בתפקיד ג'ק במסע בן שבוע בעמק סנטה ינז שבקליפורניה. מה שנראה כמו מסע יין מקסים הוא למעשה קליידוסקופ של חרדת אמצע החיים, חלומות שבורים ושני גברים שמעולם לא האמינו לעצמם לגמרי, ולעיתים רחוקות האמינו בעצמם, עד שאיבדו את עצמם בכרמים.
היין ב- Sideways הוא יותר תפאורה מאשר נושא – אבל תפאורה שעברה כמעט תהליך של השכלול המושלם. מיילס הוא פריק של יין, טועם, דוגם משכיל מדי: הוא רוצה שכל לגימה תהיה בעלת משמעות, שכל יין יהיה מפה, רעיון. ההרפתקאות שלו – הדיבור על מבנה, מינרליות וטעם, הנטייה שלו לפינו נואר והחבטות המילוליות שלו, לעיתים, במרלו מקליפורניה – מצחיקות ומלנכוליות באותה מידה.
"If anyone orders Merlot, I’m leaving. I am NOT drinking any f***ing Merlot." – המשפט הזה נאמר, וחלק מעולם היין הנהן. אף שהוא נאמר רק בסצנה אחת, ממנו נולד מה שכונה אפקט Sideways: לאחר יציאת הסרט לאקרנים בארצות הברית, מכירות המרלו ירדו מעט, בעוד שמכירות הפינו נואר זינקו. ב-Sideways, על אדמת ארצות הברית, התנהל גם המפגש בין בורדו לבורגונדי.
זה לא היה מהלך כוח מדעי-אונולוגי, אלא הד תרבותי: הפינו הפך לכוכב הצפון של המחשבה, והמרלו לשק החבטות של שיר ההלל הקולנועי. בברים, במסעדות ועל מדפי היין הורגש לפתע אותו שמץ של סנוביזם טוי-בוי, שהחל בסרט מסע והפך להמלצת יין קולקטיבית.
אך Sideways הוא יותר מזרז של מגמת יין. הסרט ממחיש כיצד הפולחן סביב יין קשור לעיתים קרובות פחות לענבים או לקרקעות, ויותר להשלכה, להבניות של משמעות ולכמיהה. כאן היין אינו נטעם, אלא מוענק לו חיים. פינו נואר אינו רק טעם, הוא נקודת מבט, גישה, עמדה – והמרלו הופך לשק החבטות משום שמיילס אינו מסוגל לשאת את עצמו.
ואז, בסיום הקולנועי, מגיע הרגע הזה: מיילס, מיואש, שותה את בקבוק הפולחן היחיד שלו – Château Cheval Blanc 1961 המפורסם בעולם – מכוס קרטון בדיינר. לא כוס דקדנטית, לא נרות, לא קהל. אייקון פולחני שנעקר מהקשרו – ופשוט רק יין הוא.
זהו לב העניין: יין כטקס, יין כנקודת עוגן, יין כמוצא שנבנה. לא כסמל סטטוס. לא כתווית. אלא כמרחב מגע בין מי שהיינו לבין מי שיכולנו להיות.
Sideways הוא סרט מסע על גברים, יין וקיומים שנכשלו. סרט על יין שכלל לא רצה להיות סרט על יין. ואולי בדיוק משום כך הוא נוכח כל כך עד היום – על כל חבטות המרלו, הקנוניזציה של הפינו והרעיון המוזר, הרומנטי, שסרט יכול להשפיע על הביקוש לזן ענבים שלם.
מה שהיה חסר בסרט אז – ומה שבולט היום ביתר שאת – הוא היעדרן של נשים כחובבות יין נלהבות. אירוניה משונה: סרט על יין שמציג את אהבת היין כמבצר גברי. לפני 20 שנה זה אולי נראה סנטימנטלי – היום זה נראה, ובכן, מיושן באופן שאין לו חלופה. ובדיוק בכך טמונים קסמו ומגבלתו גם יחד.
Sideways אינו סרט לימודי. לא מדריך יין. לא כלי שיווקי. זוהי מדיטציה מלנכולית, מצחיקה ומוזרה על כמיהה וכישלון – כשהיין משמש בה כאחת המטפורות היפות ביותר שלה.
והוא גם מראה עד כמה התפיסה הזאת, הסרט הזה, שייכים לאתמול.