(קלימק / מערכת / תמונה מונפשת: runwayml)
41 מעלות? אפילו לשותה היין המנוסה ביותר נעלם החשק ליין. לכל המאוחר עכשיו, אפילו חובבי היין הדוגמטיים ביותר מאבדים את כבודם: אנשים שבדרך כלל דנים במשך שעות במשך השריה על הקליפות, בקרקעות גיר ובקלוני בורגון, עומדים פתאום מול המקרר וחושבים מחשבה שמעולם לא העזו לחשוב: אולי בכל זאת שפריץ.
באוסטריה קוראים לו G’spritzter. בגרמניה Weinschorle. שני המונחים מעוררים בערך את אותן תגובות רפלקסיביות. יש הרואים בכך את שקיעתה של תרבות היין האירופית. אחרים רואים בו את האפשרות היחידה לשרוד אחר צהריים תחת עץ דולב. אני מודה: בשיא הקיץ אני שייך לקבוצה השנייה. יש ימים שבהם סמראגד פשוט אינו הגיוני. מעריכים אותו. אוהבים אותו. משאירים אותו במרתף. הגוף אינו דורש 14 אחוזי אלכוהול בנפח, אלא נוזלים. קרים ככל האפשר. בכמות גדולה ככל האפשר.
לכן ה-G’spritzter מעולם לא היה חילול קודש. הוא תמיד היה אסטרטגיית הישרדות. חילול הקודש האמיתי מתחיל רק עכשיו. כי אם כל שיאי החום באירופה נשברים, מדוע שהיין, מכל הדברים, יהיה דווקא אותו נכס תרבותי שהוא? התערובת הקלאסית של יין לבן וסודה כבר מזמן אינה מספיקה לתנאי שינויי האקלים. הגיע הזמן, אם כן, לדור החדש של שפריצי היין.
ההצעה הראשונה שלי נושאת את השם היפה Dorn Zero. לוקחים קולה זירו קפואה ומוסיפים שפריץ מכבד של דורנפלדר. איש לא יוכל לטעון שהדורנפלדר איבד בשל כך מאופיו.
מספר שתיים מיועד לחובבי יינות מתוקים. כוס של יין קרח ריזלינג פוגשת תה מנטה קר באותה מידה. התוצאה טעימה בערך כאילו כורם מריינגאו הזמין חופשת וולנס.
למסורתיים אזוטריים מומלץ ה- Steinfeder Total. גרונר ולטלינר Steinfeder, מקורר עד ארבע מעלות, ומדולל במי גרנדר. מי גרנדר אמנם אינם משנים דבר, כפי שהוכח, אבל האמונה הייתה ממילא תמיד קטגוריה חשובה בגידול גפנים.
הווריאציה הרביעית מיועדת לאמיצים בלבד. קפיר היישר מהמקרר, בתוספת שפריץ קטן של סוטרן. ריקבון אציל פוגש חומצה לקטית. צרפת פוגשת את הקווקז. מן הסתם, אמנת אונסק״ו כלשהי תאסור זאת מתישהו.
ה- שפריץ אסייתינראה אלגנטי עוד יותר. תמצית עשב לימון קפואה, מדוללת בנדיבות ב- ורז'ו . כמעט בלי אלכוהול, אבל עם רצון נחוש להמשיך לחשוב על יין.
אפשר להמשיך את הרשימה ללא הגבלה. שרי פינו עם טוניק. למברוסקו עם אספרסו קפוא. גרונר ולטלינר עם מי מלפפונים. שמפניה על מי קוקוס קרים. אבל איפשהו גם הסובלנות שלי מסתיימת.
היופי בניסויי המחשבה האלה הוא ממילא משהו אחר. הם מבהירים עד כמה הפכו כמה מדיוני היין למייגעים. כבר שנים מתווכחים במרירות איזה זן ענבים חשוב יותר, איזה תירוש צריך להישאר זמן רב יותר על הקליפות, איזו חבית עץ נראית מוצדקת מבחינה מוסרית והאם מותר להשליך קוביות קרח ליין. כמובן שמותר. מותר גם לשפוך לתוכו מים מינרליים. מותר אפילו פשוט לשתות את היין, בלי לדבר עליו עשר דקות קודם.
ליין יש תכונה שלעתים נשכחת בעולם היין. הוא משקה. ולמשקאות הייתה מאז ומעולם משימה. להרוות את הצמא. לא כל כוס חייבת להיות התגלות. לא כל לגימה משנה את החיים. לפעמים די בהחלט בכך שאחרי השפריץ הראשון כבר לא חם לך.
תרבות היין הגדולה אינה קורסת בגלל זה. היא שורדת אפילו קולה זירו עם דורנפלדר. בקושי, אמנם. אבל היא שורדת.