מאת מנפרד קלימק
כבר התרגלו לכך שעולם היין נאנח. מעט מדי אורחים, יותר מדי חשבונות, מעט מדי תקווה. הנרטיב היה רווי תסכול – ובתוכו שכנה אותה עייפות שמתקבעת עם השנים כמו שמרים שאיש אינו מערבב.
ואז, בשבת אחת בגרוסלנגהיים, במהלך אירוע הצדפות בחצר הפטריקים של משפחת גרבנר, לפתע הכול התהפך.
בחלקו זה היה רועש ומשמח, אנשים צחקו, שרו, ושתו מכוסות שמעולם לא התרוקנו. אי־שם התנגנו ביטים. באוויר עמד ריח של מלח, קליפה ויין מבעבע. היין זרם כמו פעם, כשעוד חשבו שהשכרון הוא זכות – ולא מותרות. כאילו חצר הפטריקים שכנה מעל הר געש של יין, ועכשיו, ממש עכשיו, נפער בו סדק שממנו עלה משהו שנחשב אבוד.
פונדקאי אחד, חצי באופוריה וחצי משתאה, סיפר שהאורחים שלו חזרו לשתות לפני כשלושה חודשים. לא רק לטעום, לא רק ללגום, לא רק לשאול, אלא לשתות. בקבוקים שלמים. ברעב, בתאווה, ברצינות. הוא לא הצליח להסביר זאת לעצמו. אבל גם לא רצה לשאול יותר מדי זמן. כי זה קורה. עכשיו.
ואז עלה השם: גארבו.
בר יין חדש במינכן, המנוהל על ידי שטפן גרבלר ו־ מרקוס הירשלר. אפילו לא בן חודשיים. וכבר אומרים: זה כמו אז, בקורדובר. בקורדובר הקדחתני, הרוטט והאגדי ההוא, שבו וילי שלגל ושטפן גרבלר הציתו פעם את הלילה בריזלינג. ובאמת: גם כאן בוער. בגארבו. האורחים עומדים, נדחקים, שותים. ה־ שולחן הקבועים, שבו אי אפשר להזמין מקום, הוא כמו שער לתקופה אחרת. המחזורים מזכירים לילות שלפני הקורונה, את ברלין בארבע לפנות בוקר, את התחושה שהכול עדיין אפשרי – אם רק יש מספיק יין.
זו אינה האי היחיד. פרוינדשאפט, הבר של וילי שלגל, כבר התבסס מזמן כמוקד חדש. לא דלפק כמו כל דלפק אחר, אלא מקום עם עמדה והומור. תפריט היינות פרוע ואינו מכיר בגבולות ז'אנר. שרדונה לצד סאקה, גאמה מיושן לצד למברוסקו. מי ששותה שם הופך לחלק ממשחק שאינו מכיר חוקים, מלבד אחד: פתיחות.
ה־ גארבו, כך שמעתי, עצבני עוד יותר, קרוב עוד יותר לרחוב, קרוב יותר לתאווה. אבל בכל זאת מינכן, כלומר מסוגנן יותר וקצת יותר מאוהב בעצמו: נמזג ומתערב. באווירה, בטעם, בתפיסה העצמית של סצנה שחיכתה זמן רב מדי רק לאירועים. עכשיו היא שוב יוצרת אותם בעצמה.
ומה משמעות הדבר?
שעולם היין אינו רק מתכווץ, אלא שורד באיים. ושם, באזורים הבהירים והקדחתניים האלה, הוא אוסף כוחות חדשים. בכל מקום נוצרים אזורי התנגדות. נגד הקיפאון. נגד השיתוק. נגד הרעיון שיין הוא דבר שצריך לנתח עד מוות.
הסצנה החדשה הזאת אינה גדולה. היא לא תפרנס את כל הכורמים. היא רק תעורר במעט את המסחר. היא אינה "הפתרון". אבל היא החיים. ואותו מקום שממנו מזדקפים אל חופים חדשים – זה מספיק. כי מהמקומות האלה יוצא משהו. לא רק מחזור מכירות, לא רק תשומת לב – אלא עמדה. תחושה של מה היין יכול להיות כשלא מתייחסים אליו כמוצר, אלא כהבטחה. כתנועה, לא כמותג. כהסלמה, לא כחישוב.
הריקוד על הר הגעש של היין אינו נאיבי. הוא יודע שהתעשייה מיטלטלת. אבל הוא רוקד בכל זאת. דווקא משום כך. ואם הגחלת תספיק, אחרים ילכו בעקבותיו. לא מפני שזה טרנד, אלא מפני שזו התרסה.
כוס ביד. מוזיקה בוורידים. והתחושה: עכשיו זה שוב חשוב.