(מנפרד קלימק / אנימציית תמונה: Runwayml)
יוטה אמברוצ׳יטש הייתה כבר לפני שהכירה את מרקו קלכנברנר הכיר גרפיקאית קרינתית צעירה ומבריקה בווינה. אישה שלא רק ידעה לקרוא טיפוגרפיה, אלא גם לחשוב אותה. מרקו, מצדו, הגיע מן הטקסט, מן השפה, מן ההצבה המדויקת של המשמעות – וגם הוא, יליד דרום בורגנלנד, היה בכך מן הטובים ביותר. השניים הכירו בעולם הפרסום – שם יכלו להמשיך בקלות את הקריירות המרשימות מאוד שלהם, עד להקמת סוכנות משלהם. בשנות ה־90 זה היה אומר כסף, פרסים ומסיבות. הם העדיפו על פני אלה את הדבר הרציני – את גידול הגפנים.
כל מה שהשניים עושים שם זה כמעט עשרים שנה רחוק מאוד מלהיות שטחי. במדרונות הכרמים של וינה, סביב נוסברג, ריזנברג וביזמברג, הם מייצרים יינות שאינם דקורטיביים, אלא ממוקמים לעיתים באופן דרמטי. יינות בעלי סדר פנימי, בהירות וביטחון עצמי מעורר השתאות. מוסמכים כאורגניים, חסרי פשרות בעבודה, עצמאיים בביטוי – ובעיקר: אוטונומיים לחלוטין. הם לא נאלצו לשאול איש כיצד מייצרים יין „נכון“. הם לימדו את עצמם. וזו בדיוק הסיבה ששום דבר בהם אינו נרכש באופן מלאכותי, אינו זר ואינו מאולץ. ולכן השניים והיינות שלהם תמיד ייחודיים.
האוטונומיה הזו אינה מסתיימת במרתף. היא ממשיכה בשיווק, במסע החוצה, בשיעור הייצוא הגבוה להפליא, העומד על כ־ 75 אחוזים, בעיקר לארצות הברית ולקנדה. אמברוסיץ' וקלכנברנר הם אזרחי העולם במובן הטוב ביותר: סקרנים, פתוחים, נוכחים – בלי לנסות להתחנף. היינות שלהם יוצאים החוצה משום שבשכבות עירוניות מבינים מיד שהם יוצאי דופן. ולא משום שמישהו צריך להסביר אותם.
לפני כמעט שנתיים נוסף כעת מקום שני. מקום שאינו מתהדר בשכנות עירונית גדולה, אלא נראה כמעט מנותק מן העולם: ה־ צטרברג בדרום בורגנלנד, אידיליית כרמים המוקפת ביער ומחולקת לחלקות קטנות רבות. כאן נמצאים הכרמים של משפחת יוטה, וכאן מתגלה צד אחר של השניים. לא התרחקות מווינה – אלא הרחבה; השלמה עילאית. מקום שבו מוצא, זיכרון והווה חופפים זה לזה.
מן הצטרברג הזה מגיעים שלושה יינות שהם יותר מפרויקט צדדי. הם קול שני. הפרויקט פועל תחת המונח „Waelder“.
יין הפתיחה נקרא „Aufwaerts“ 2024 – קוּפּאז' של וֶלְשְרִיזְלִינְג, מילר־תורגו וּוַיְסְבּוּרְגוּנְדֶר. יין לכל יום, בהחלט. אבל לא יין נטול יומרה. פירותי, אגוזי, עם החום הדרום־בורגנלנדי הזה, שאינו מתרחב אלא נושא. האדמה מדברת בבהירות: סרפנטיניט, אופל, נגיעה של צפחה – נופך הונגרי שאינו מרגיש פולקלוריסטי, אלא מבני. יין שאינו מבין קלילות כחסרת בסיס.
אחריו מגיע „Himmelwaerts“ 2024, שרדונה, שכעת עדיין נמצא בדגימת חבית. יין שייקח את הזמן שלו – וגם ידרוש אותו. עדיין אינו לגמרי עצמו, עדיין מסדר את חלקיו. אבל כבר עכשיו מורגש שכאן לא מכוונים לקריאות מהירה, אלא לעומק. יין שכדאי להניח בצד. ושגם רוצים לעשות זאת.
ואז ישנו „Hoellwaerts“ 2024. בלאופרנקיש. גפנים בנות ארבעים שנה. חבית אחת ויחידה בנפח 600 ליטר. עשרה ימים על הקליפות – בכוונה לזמן קצר, כדי שהצבע לא ישלוט, כדי שהבהיר יקדים את הכהה; ולכן הוא ממש לא גיהינומי. מה שנוצר כאן הוא אכן דבר נדיר: יין שכמעט כולם חייבים לאהוב – ובכל זאת הוא עומד בדרישות גבוהות ביותר.
באף תותי עץ, גרפיט, נגיעה של חלבון ביצה. יותר דובדבן לבבי מדובדבן חמוץ. קסיס מעומעם, אוכמנית, מעט מאוד אגוז. אבל כל אלה כמעט עניין משני. מה שמכריע הוא הפה: עסיסי, ליבתִי, צפוף, אך קל, ותמיד בלתי מתאמץ לחלוטין (אין פירוש הדבר שליינות מתאמצים, או ליתר דיוק תובעניים יותר, אין הצדקה מוחלטת – יש להם). בלאופרנקיש עם משיכה, עם לחץ פנימי, עם התכונה הבלתי־ניתנת לעמידה הזו, שגורמת לך לא לרצות להניח את הכוס, ובמהלך השתייה להביט לעבר הבקבוק הבא. פופוליסטי באופן חיובי, אם תרצו. יין שתייה מושלם – ובו בזמן אחד מיינות הבלאופרנקיש העשירים ביותר בתוכן של השנים האחרונות.
לסיום, טיפ שהוא יותר מהמלצה: לשתות את „Hoellwaerts“ יחד עם „Hetfleisch“, אותו פרויקט שאמברוסיץ' וקלכנברנר מייצרים עבור היינן הצעיר כריסטוף וכטר־ויזלר . שני יינות, שתי עמדות, מכנה משותף אחד: רצינות ללא פאתוס, שמחה ללא פישוט. גם לעבודתו של וכטר־ויזלר נקדיש בימים אלה תשומת לב מפורטת.
מה שנשאר הוא רושם החורג מעבר לבקבוקים בודדים. יוטה אמברוסיץ' ומרקו קלכנברנר מייצרים יינות שאינם יכולים ואינם רוצים להסביר עד כמה הם טובים. הם כאלה הם. ולפעמים – בתדירות הולכת וגדלה – נוצר תוך כדי כך יין שעושה דבר גדול יותר: יין לחבק את העולם.