האם רוברט פטינסון מסוגל להבדיל בין רובולה לאסירטיקו? האם הוא מכיר את בצירי בורדו הגדולים של המאה הקודמת? האם הוא מודע ליתרונותיו של שמפניה שעברה דגורז׳מנט מאוחר? ובאיזו טמפרטורה היה מבקש להגיש דום פריניון?
אלה שאלות שלמיטב ידיעתי לא נשאלו במבחני הבד לתפקיד ג׳יימס בונד. ובכל זאת, במשך עשרות שנים ידע מעמיק ביינות טובים היה חלק מדרישות התפקיד של סוכן הביון הבריטי. לעיתים הוא אף הציל את חייו.
כששון קונרי עמד בשנת 1971 בפעם האחרונה מול המצלמה עבור סדרת בונד הרשמית, בסרט „Diamonds Are Forever“ – „קדחת היהלומים“ – הוא נמצא לקראת סוף הסרט על סיפונה של ספינת תענוגות, יחד עם טיפאני קייס, בגילומה של ג׳יל סנט ג׳ון. שני מתנקשים שכירים המחופשים לאנשי צוות, מר וינט ומר קיד, מגישים ארוחת ערב מפוארת, שבקינוחה טמונה פצצה. לצד הארוחה מוגש שאטו מוטון רוטשילד 1955, אגב, אותו בציר שאת התווית שלו עיצב הקוביסט הצרפתי ז׳ורז׳ בראק.
בונד, שכבר החל לחשוד, קובע שהיין מצוין, אך מציין שלנוכח ארוחה כה נהדרת ציפה למעשה לקלרט. הסומלייה לכאורה מתנצל ומסביר שלמרבה הצער כמעט שאין קלרטים במרתף הספינה.
אלא שמוטון רוטשילד הוא קלרט. כל אנגלי משכיל למחצה שעסק אז ביין ידע זאת. קלרט הוא הכינוי הבריטי המסורתי ליין אדום מבורדו. בונד חשף את הסומלייה לכאורה, ושני המתנקשים השכירים חוסלו בדרך שנועדה להם. בין היתר נעשה שימוש בבקבוק קורבואזיה.
איאן לנקסטר פלמינג, שנולד בלונדון בשנת 1908 ונפטר בשנת 1964, בגיל 56 בלבד, העניק לדמותו הספרותית ג׳יימס בונד כמה מכישרונותיו שלו ורבות מהנאותיו הפרטיות. פלמינג, בן למשפחת בנקאים בריטית אמידה, חי ולמד באוסטריה, בגרמניה ובשווייץ, עבד בסוכנות הידיעות רויטרס, היה סוכן בורסה ובמהלך מלחמת העולם השנייה שירת במודיעין הימי הבריטי. הוא הכיר את העולם, את המלונות הטובים יותר שלו, את המסעדות הטובות יותר שלו ואת המשקאות הטובים יותר שלו. ואת האחרונים צרך בכמויות שבוודאי לא שימחו במיוחד את רופא המשפחה שלו.
פלמינג היה שותה שמפניה נלהב. מכתב שלו לבית טייטינג׳ה בריימס, שנשמר עד ימינו, מתעד כיצד הודה להם על משלוח כמה בקבוקים של בלאן דה בלאן 1953, שיועדו למעשה לג׳יימס בונד. פלמינג הבטיח לנהוג בהגינות יחסית כלפי גיבור הרומן שלו, אך לא יכול היה לשלול את האפשרות שבעת שובו מיפן ימצא לפניו רק את הבקבוקים הריקים.
לאיש היה חוש הומור. וצמא.
כבר ב„קזינו רויאל“, רומן הבונד הראשון, שראה אור ב-1953, נותן פלמינג לגיבורו להרהר ביתרונותיו של טייטינג׳ה בלאן דה בלאן 1943. אז, מבחינת בונד, השמפניה הזו הייתה מן הטובות ביותר ששמפאן הולידה. שנתיים לאחר מכן, ברומן „מונרייקר“, ההתלהבות הזו כבר חלפה. בונד גילה את דום פריניון, ובמקרה הזה את בציר 1946. הממונה עליו M, שעמו הוא סועד במועדון הפרטי הלונדוני בליידס, מעדיף מוטון רוטשילד 1934.
דמיינו שיחה כזו בסרט פעולה עכשווי. שני גברים, שעוסקים מטעם מקצועם בביטחון העולם המערבי, משוחחים במהלך ארוחת הערב על יתרונותיהם של יינות צרפתיים מעשורים שונים. איש אינו מסביר לקהל מדוע הבציר חשוב. פלמינג הניח שקוראיו ידעו זאת, או שהקריאה תעורר בהם מספיק סקרנות כדי לברר זאת.
ברומן „גולדפינגר“ משנת 1959 מגיש הנבל אוריק גולדפינגר לבונד, בין היתר, פומרי 1950, מוטון רוטשילד 1947 ופיזפורטר גולדטרöpfchen 1953. כן, גם מוזל הייתה מוכרת לג׳יימס בונד. הוא שתה קיאנטי במסעותיו ברכבת ברחבי אירופה, סאקה ביפן, וב„חיה ותן למות“ אפילו ליבפראומילך באמריקה.
בונד היה מבין ביין, לא שותה תוויות. הבדל לא לגמרי זניח.
בעיבודים הקולנועיים המוקדמים לרומנים של פלמינג, הידע המעמיק הזה של הסוכן ביין הפך למרכיב לעיתים משעשע להפליא בתסריטים. כבר ב-1962, ב„ד״ר נו“, סרט הבונד הרשמי הראשון, אוחז שון קונרי בבקבוק שמפניה במצב מאיים, כדי להשתמש בו במקרה הצורך ככלי נשק. יריבו מזהיר אותו שלא לשבור את דום פריניון 1955 היקר. בונד מודיע לו שהוא ממילא מעדיף את בציר 1953. ב„גולדפינגר“, שנתיים לאחר מכן, בונד קובע שאסור בשום אופן לשתות דום פריניון 1953 בטמפרטורה העולה על שלוש מעלות צלזיוס. זה גרוע בערך כמו להאזין לביטלס בלי אטמי אוזניים.
נחליק לבונד על טמפרטורת השתייה המפוקפקת מעט מבחינה אנולוגית. בשלוש מעלות צלזיוס אפילו דום פריניון נעשה חסר טעם במידה סבירה. גם בעניין הביטלס האיש טעה. אבל העובדה שגיבור פעולה הצהיר על עמדתו בנוגע לטמפרטורת ההגשה של בציר שמפניה מסוים הייתה כבר הישג תרבותי.
רוג׳ר מור הביא את סוג העלילה האנולוגית הצדדית הזו לדרגת אמנות, כאשר עם השנים הפרשנות שלו לסוכן החשאי הבריטי קיבלה יותר ויותר מאפיינים של בנקאי פרטי לבוש היטב, ערמומי למדי ולעיתים משועמם.
ב„לעיניך בלבד“ – „בשליחות קטלנית“ – משנת 1981, מור יושב בתפקיד ג׳יימס בונד לסעודה בקורפו עם איש העסקים היווני אריסטוטליס קריסטטוס. בונד מזמין חסילונים מפרבזה ובורדטו, מנת דגים אופיינית לאיים היוניים. קריסטטוס ממליץ לו לצדם על רובולה מהאי מולדתו קפלוניה.
וכעת מגיעה אחת הסצנות האהובות עליי ביותר בכל תולדות בונד.
בונד מכיר כמובן את היינות האלה. לטעמיו הם מבושמים מדי, והוא מעדיף תיאוטוקי אספרו, יין לבן מיקב מסורתי בקורפו.
חשבו על כך: בשנת 1981 עולם היין הבינלאומי עדיין לא היה מפותח אפילו בקירוב כפי שהוא כיום. אפילו אירופים שעסקו ביין באופן מקצועי היו מתקשים אז לשייך את זן הענבים רובולה למקום גאוגרפי. וסביר שגם כיום חלק ניכר מהסומלייה הגרמנים היו עסוקים די והותר בשאלה על תיאוטוקי אספרו.
ג׳יימס בונד ידע זאת. בלי אינטרנט. בלי סמארטפון. בלי ויוינו. אני מתגעגע לדיאלוגים כאלה בקולנוע.
עם רוג׳ר מור החלה גם מערכת היחסים יוצאת הדופן בין ג׳יימס בונד לבית השמפניה בולינג׳ר. כבר בשנת 1973 הופיעה בולינג׳ר ב„חיה ותן למות“. בסוף שנות השבעים התפתחה ידידות בין מפיק בונד אלברט „קאבי“ ברוקולי לבין כריסטיאן ביזו, שעמד אז בראש בית השמפניה, וממנה צמחה בשנת 1979 אחת משותפויות המותג המתמשכות ביותר בתולדות הקולנוע הבינלאומי.
ב„מונרייקר“ שתה רוג׳ר מור בולינג׳ר R.D. 1969, וב„רצח בעיניים“ את ה-R.D. 1975. מאוחר יותר קיבל טימותי דלטון את ה-R.D. 1979, ופירס ברוסנן, בין היתר, את הגראנד אנֶה 1988, 1989 ו-1990. עבור „למות ביום אחר“ משנת 2002 נבחר אפילו בולינג׳ר מבציר 1961 האגדי.
בולינג׳ר התאימה לאיש הזה. לשמפניות הייניות והעוצמתיות של הבית, הנשלטות בידי פינו נואר, היה משהו מן האלגנטיות החסונה יחסית שקישרו במאה הקודמת עם הג׳נטלמן הבריטי. לבריטים היה ממילא במשך דורות חיבה לסגנון הזה של שמפאן.
ואז הגיע דניאל קרייג. בונד שנראה כאילו הלבישו אותו בטוקסידו יקר להחריד מיד לאחר שחרורו מהכלא. בונד פיזי, פגיע, ולעיתים אלים ממש, שהשכלתו הקולינרית, לשמחתנו, לא הוקרבה לחלוטין לתפיסה החדשה של התפקיד.
ב„קזינו רויאל“ משנת 2006 יושב קרייג עם אווה גרין המקסימה, בתפקיד וספר לינד, בקרון המסעדה של רכבת. על השולחן ניצב בקבוק שאטו אנז׳לוס 1982. מייקל ג׳. וילסון, בנו החורג של קאבי ברוקולי והמפיק הוותיק של סרטי בונד, היה מעורב אישית בבחירת היין הזה. וילסון הוא חובב בורדו מושבע. הידידות בין משפחת המפיקים לבין משפחת דה בואאר דה לפורסט, בעלי אנז׳לוס, העלתה לבסוף את הסן-אמיליון אל המסך. הבחירה בבציר 1982 נעשתה במכוון: זהו אחד מבצירי בורדו החשובים ביותר של המאה ה-20.
אנז׳לוס 2005 הופיע לאחר מכן ב-2015 ב„ספקטר“ וב-2021 ב„לא זמן למות“. בסרט הבונד האחרון עם דניאל קרייג, הבקבוק מגיע אפילו לביתו המעט חנוני של רב-האמן הבריטי Q. גם זו צורה של דמוקרטיזציה של בורדו הגדול.
אלא שכבר בבונד של דניאל קרייג חסרה במידה ניכרת אותה יהירות חובבת הנאות שאפיינה את קודמיו. ראינו אותו שותה יינות גדולים, אך שמענו אותו מדבר על היינות האלה לעיתים רחוקות יחסית. הבקבוק והתווית שלו קיבלו על עצמם יותר ויותר את אפיון הדמות, שבעבר עדיין דרש דיאלוג.
זהו שינוי מעניין, ומנקודת מבטו של חובב יין גם מצער למדי. שכן גם הצופה שלא ידע דבר על יין למד אצל קונרי ומור מעט על עולם היין. אצל קרייג הוא למד בעיקר אילו מותגים יכלו להרשות לעצמם הופעה בסרט בונד.
ועכשיו, אם כן, רוברט פטינסון.
הבריטי, שהתפרסם בעולם כערפד צעיר בסרטי „דמדומים“ ומאוחר יותר שוטט פעם אחת בלילות של גות׳האם סיטי כבאטמן, יגלם, תחת בימויו של הקולנוען הקנדי המצוין דני וילנב, את הבונד השביעי בסדרת הסרטים הרשמית. התסריטאי הבריטי סטיבן נייט, יוצר „כנופיית ברמינגהם“, כותב את התסריט.
לאחר הדיונים שנמשכו שנים בשאלה אם ג׳יימס בונד עדיין חייב להיות ג׳יימס בונד, אם אישה צריכה לרשת את מקומו או אם אפשר להסתפק בהמשך קיומו של סוכן בעל מספר שירות 007, לפחות השאלה הזו נענתה. ג׳יימס בונד נשאר ג׳יימס בונד. אבל האם הוא יישאר גם אותו שתיין מדויק שאיאן פלמינג המציא בזמנו?
פלמינג תיאר באמצעות ג׳יימס בונד שלו טיפוס מסוים, שכיום יצא במידה רבה מהאופנה. גבר שעוצב מבחינה חברתית בבורגנות האירופית ובמעמדות העליונים הבריטיים של המאה הקודמת, שעבורו ידיעת יינות טובים, חייטים טובים, מסעדות טובות ומלונות טובים הייתה גם עניין של השכלה גברית.
הגבריות הזו הייתה חושנית מאוד. היא אפשרה לגבר לעסוק בהרחבה בדברים היפים של החיים, בלי שאיש יטיל בשל כך ספק בגבריותו. הוא ידע מה מקורו של בושם, מהי איכותו של בד, מה טיבו של עור ומהו ההבדל בטעם בין שני בצירי שמפניה. הוא יכול היה להתעניין בפרחים, וכעבור שעות מעטות לחנוק סוכן חשאי סובייטי. באותם ימים זה השתלב לא רע בקולנוע.
כמובן שנשים יכולות להיות מבינות יין מצוינות. אלא שהאופן שבו פלמינג נתן לבונד לשתות, ליהנות ולעיתים גם להשתכר עד אובדן חושים, היה חלק מתפיסת חיים בעלת אופי גברי היסטורי. אין צורך לאשר את תפיסת החיים הזו על כל היבטיה כדי להבין אותה כמרכיב מהותי בדמות הספרותית.
וגם ליהוקו של שחקן גבר לתפקיד אינו מבטיח כלל את המשך קיומה. רוברט פטינסון יגלם את הבונד הראשון של דור המילניאלס. בין היתר נטען על דור זה שהוא מגדיר את עצמו פחות באמצעות ההנאה ממשקאות אלכוהוליים בהשוואה להוריו ולסביו. מעניין אותי כיצד התסריט החדש יתמודד עם כך. האם בונד יורשה שוב להיות אנין משכיל, שעבורו תוכנו של גביע יין הוא גם עניין אינטלקטואלי? או שמא, אם החוזים עם המותגים המתאימים עדיין בתוקף, יציבו מדי פעם בקבוק בולינג׳ר בפריים ויסתפקו בכך?
גם המרטיני, מנוער ולא מעורבב, איבד זה מכבר את מובנותו מאליה. כבר ב-2006 נתנו לדניאל קרייג ב„קזינו רויאל“ להגיב בחוסר סבלנות מופגן לשאלתו המתאימה של הברמן. לאחר הפסד ליד שולחן הפוקר, אופן הכנת המרטיני שלו לא עניין אותו כהוא זה. בזמנו זו הייתה בדיחה מוצלחת על חשבון ההיסטוריה הקולנועית של הסרטים עצמם. ייתכן שזו הייתה גם הכרזה מוקדמת.
