(מנפרד קלימק)
עוד לפני שנפתחת כאן הבקבוק הראשון, יקב ריגר כבר מגלה עליו כמעט הכול. איך זה? האנשים עושים את זה. אנחנו במרקגרפלרלנד, בדרום־מערב העמוק ביותר של גרמניה.
באולם האירוח של טברנת היקב מגישים יוזפה וברנהרד ריגר לאורחיהם. הם אינם נראים כמו בעלי היקב הוותיקים שהם, אלא כמו אנשי יין ששמחים באמת ובתמים על כל מבקר; והמבקרים כאן מגיעים במספרים לא מבוטלים משווייץ השכנה, שבה הם היו משלמים לפחות שליש יותר עבור אותה איכות של יין ושל פלמקוכן.
בנם פיליפ מנהל כיום את היקב. יש בו אותה מלנכוליה נעימה שמתפתחת אצל אנשים שחייהם נאלצו להתמודד כבר בשלב מוקדם ובאופן בלתי צפוי עם שברים. שברים כמעט שאינם הופכים ביוגרפיות לפשוטות יותר, אבל כמעט תמיד למעניינות יותר. אולי משום כך הוא פוגש את יינותיו ללא שמץ של פאתוס. בענף שבו יש כורמים שכבר במשפט הראשון רוצים להסביר את גדולתם, זוהי תכונה מרעננת.
ואז ישנו מרקוס בראוכלה, יינן המרתף והאחראי על ההפצה הבינלאומית. בעיצומה של שיחה בין חביות למכלים מתפתחת לפתע שיחה על ספרות. באופן בלתי צפוי לחלוטין הוא שולף את ספר הפולחן הווינאי של הרלד אירנברגר „גייל” מתיק, מדבר עליו באותה התלהבות שבה הוא מדבר על יין, ובפרידה דוחף אותו לידי כדי שאקרא אותו. גם זה חלק מיקב טוב: הוא מבדר אנשים שתחומי העניין שלהם משתרעים הרחק מעבר לזני ענבים ולטמפרטורות תסיסה.
ולבסוף יושבת לידי ברכב המשלוחים נינה, עובדת צעירה של משפחת ריגר, שמסיעה אותי בין הכרמים (מעולם לא הוצאתי רישיון נהיגה), משמיעה מוזיקה טובה מחשבון הספוטיפיי שלה, ומתגלית כמעין גרופית יין אינטלקטואלית: אחת מאותם אנשים שאינם רואים ביין רק דבר מובן מאליו, אלא סקרנים לדעת מה מסתתר מאחוריו. בעוד הגפנים חולפות בחוץ, אנחנו מדברים על אלוהים ועל העולם – וכמעט שלא על יין. אי אפשר לתכנן שיחות כאלה. הן פשוט קורות.
רק לאחר מכן אני מתחיל להתעניין ביקב עצמו. מאז 2005 עובדים בו בשיטה אורגנית, ומאז 2010 לפי תקני דמטר – וכל זה בלי רעש אקולוגי גדול. כיום מעבדת המשפחה יותר מ־25 הקטרים של כרמים, נמנית עם היקבים הביודינמיים הגדולים ביותר בבאדן־וירטמברג, ומשלבת, כך אני רואה זאת, עשיית יין עקבית ונגישה לקהל רחב עם מודרניות שקטה להפליא – פשוט טובה בנינוחות.
ועכשיו לשני יינות שצוות ריגר־בראוכלה מציב על השולחן. ראשית, היין המעניין ביותר של משפחת ריגר בעיניי, שאינו אחד מיינות העילית המצוינים והמוכרים בכל העולם שלהם, אלא דווקא הפינו נואר מלס, שעדיין נחשב ליין פשוט (בציר 2023, 12.00 אירו). בתקופה שבה יינות אדומים נמכרים פחות ופחות (למה בעצם?), היין האדום הזה הוא מה שהבריטים מכנים „Burner” – מוצר צריכה שאנחנו מבינים ואוהבים מיד. הפינו הזה שווה הרבה יותר ממחירו: דובדבן לבבי, גם ורד הבר בשל במידה צנועה ומעט מריר, כמעט בלי שזיף, אבל עם נגיעה של אוכמניות וגם מעט קסיס, כמו ביינות כפר גדולים מבורגון, הנמצאת במרחק של כ־200 ק״מ. בפה הוא עסיסי להחריד. והטוב מכול: אפשר בהחלט לשכוח את היין הזה במרתף לעוד עשר שנים. בזכות שלד החומציות שלו, הוא יהיה אז אחד היינות האדומים הבשלים הטובים ביותר באזור. ובאמת, כמעט בחינם.
אחריו הגוורצטרמינר היטצבוק מבציר 2022 (22.00 אירו): אחד הגוורצטרמינרים המעניינים והטובים ביותר בגרמניה: באף מעט מרציפן, פרחים צהובים, דובדבן, אגס נאשי, מעט ברוש, ואז בריזה ימית, ורד וצימוק, שעווה. בלגימה מתיקות רעננה קטנה, מלון דבש, אך הוא יבש בהרבה מכפי שהוא באף. המרירות הקטנה של קמפרי בסיומת הופכת את הגוורצטרמינר הזה, שלמעשה הוא זן ארומטי בנאלי, לחוויה. עשיית יין ברמה עולמית.