(מנפרד קלימק / ביורן גרבנר)
זה לא סיפור של קו ישר, אלא סיפור של קשתות עשויות אומץ, טעויות ופינאלה שהפך לבסוף לאינטימי וטוב יותר. הוא נולד ב-1996 מתוך כמיהה מובנת: שלושה ייננים, שלושה חזונות, חלום אחד: יין אדום אוסטרי שהתיימר ליצור טיניאנלו משלו לא העתק, אלא מקבילה אוסטרית לבלנד הקאלט הטוסקני של אנטינורי, בינלאומי, עוצמתי וראוי לייצוא. אך יותר מאשר מודל לשם, היה זה מעשה נועז: דומיננטיות של בלאופרנקיש עם מרלו וקברנה סוביניון, הכלאה בין יבשת לקאלט.
המוחות שמאחורי הרעיון היו שונים זה מזה בדיוק כפי שהיו נלהבים: טיבור סמֶש, חלוץ דרום־מזרח אוסטריה בתחום היין האדום של בורגנלנד, שמיקודו היה תמיד בזן המקומי בלאופרנקיש; פ. אקס. פיכלר, וירטואוז היינות הלבנים הגדול מוואכאו; ו מנפרד טמנט, הסטירי שהוביל את הסוביניון ואת המוריון לגבהים בינלאומיים חדשים. יחד הם רצו לשלוח לעולם 300,000 בקבוקי ארכון, שיוצרו בסיועה של קואופרטיב הייננים הוריטשון – מספר שבאוסטריה של סוף שנות ה-90 נשמע יותר כמו מהפכה מאשר כמו פרויקט יין.
ב-1998 נמזג הבציר הראשון לבקבוקים. אבל האמת של היין כמעט אף פעם אינה כותבת היסטוריה בקו ישר. טיבור סמֶש, שגריר הבלאופרנקיש הלא מוכתר, מת בטרם עת ובאופן בלתי צפוי – שבר שהעמיד את הפרויקט במבחן. התוכניות השאפתניות התפוגגו, הבניין הגדול והיקר עבר לשימוש בלעדי של קואופרטיב הייננים – ו 300,000 הבקבוקים נותרו פטה מורגנה, ״מה שיכול היה להיות״. אך מן המפלה הזו צמח משהו אחר – יקר ערך אף יותר.
כיום ניצב אוסקר סמֶש ליד ההגה. לא כמוציא לפועל של תוכנית, אלא כ יוצר של היגיון ארכון עצמאי. בבצירים האחרונים, 2018 עד 2021, אוסקר פישט את הקובֶּה: המרלו והקברנה סוביניון, ששימשו בעבר כגורם מאזן וכעוגן של תקווה, צומצמו ממעט יותר מ-20% לכ-7%. התוצאה כבר אינה בלנד בינלאומי במובן הקלאסי, אלא יין חם יותר, ארצי יותר ו״אדום״ יותר, שמשיל מעליו את הירקרקות של הקברנה ומציב במרכז את אופיו החשוף של הבלאופרנקיש – ללא פראיות, אך בדיוק רב.
ארכון 2018
הבציר הראשון של האיזון החדש. באף דובדבן כהה, קוצ'י, נגיעה של גרפיט, ולצדם הארציות הבורגנלנדית הזו, שאינה מכבידה אלא תומכת. בחך רגוע, דחוס ומאופק להפליא. הפרי בשל אך לא מתוק, המבנה נוכח בלי להשתלט. הקברנה כמעט שאינו משמיע עוד את קולו – וזה בדיוק מה שמיטיב עם היין. 2018 הוא הבציר שבו ארכון מתחיל להגיע אל עצמו.
ארכון 2019
בציר מלא מתח. קריר יותר בביטוי, חצוב בדיוק רב יותר. יותר תבלינים, יותר אפלה, פחות שפע. פלפל שחור, עשבי תיבול מיובשים, פירות יער כהים, ומשיכה מינרלית עדינה. בחך הדוק יותר מ-2018, עם סיומת ארוכה וברורה. הבלאופרנקיש מפגין כאן את יכולתו ל משמעת, בלי להפוך לנוקשה. ארכון לאנשים שאוהבים מבנה.
ארכון 2020
אולי ההרמוני ביותר מבין הארבעה. חמימות, עומק, אך ללא כבדות. דובדבן בשל, שזיף, נגיעה של קקאו, מעט אדמת יער. הכול מרגיש עגול, טבעי, כמעט מובן מאליו עד כדי מובן מאליו מדי – עד שמבינים עד כמה הכול בנוי בדיוק. הצמצום של המרלו והקברנה משתלם כאן במלואו: היין ארצי, בעל פרי אדום ורגוע, עם ליבה פנימית גדולה. בציר שנשאר לאורך זמן.
ארכון 2021
הצעיר ביותר – ואולי הצלול ביותר. רענן יותר, הדוק יותר, עם אנרגיה כמעט צעירה. פירות יער אדומים, דובדבן חמוץ, עשבי תיבול עדינים, ותת־גוון קריר. בחך ליניארי, ממוקד, עם טאנין עדין ומשיכה רבה אל הסיומת. עדיין צעיר, עדיין לא התייצב לגמרי, אך בעל פוטנציאל התיישנות מורגש.
מה שנשאר, מה שמבשר על העתיד, גם בזמנים קשים ליינות אדומים, הוא בלאופרנקיש גדול וארוך ימים, בעל שאיפות בינלאומיות, אך עם לב אזורי. כיום ארכון עולה 33–35 אירו – והוא מציאה אמיתית בהשוואה למה שהוא מספר בכוס: עומק, תבלינים, ליבה דחוסה, פרי ברור, מבנה יציב. לא משחק של פינות וקצוות, אלא הצהרה בטוחה: בלאופרנקיש יכול להיות גדול, רציני ותובעני, בלי להתייפייף.
ארכון לא הפך למיתוס של שלמות. אבל אולי דווקא משום כך הוא אחד מ היינות האדומים המרתקים ביותר מאוסטריה של המילניום החדש: יין שנוצר מן המתח שבין חזון למציאות, מאובדן ומניכוס מחדש, מהבנה של האחר ושל העצמי. הוא מראה שיינות גדולים אינם חייבים להיוולד משלמות, אלא מן הניסיון הנועז לחרוג מעבר לעצמם ובו בזמן למצוא את דרכם חזרה אל עצמם – בבלאופרנקיש.