(מנפרד קלימק)
אני מסתובב בבורגנלנד כבר שלושה ימים. אני מבקר אצל ייננים, יושב בחדרי טעימות, נוסע בין כרמים, שותה בריכוז, בתשומת לב, בדרך כלל באופוריה. ובכמעט אותו ריכוז מוזגים לי גם משהו אחר – לא הייננים שאני מבקר אצלם, למען הסר ספק: שמועות. חצאי משפטים. רמיזות. אמירות מזלזלות על אותם יקבים בדיוק שבהם אני נמצא עכשיו או עוד אהיה. לא בגלוי, לא ניתנות לאימות, לעיתים רחוקות קונקרטיות – אבל עם התוספת הלא־נאמרת: ״כדאי שתבדוק את זה.״
אני חייב להבהיר דבר אחד מיד, כי אחרת בדיוק ייווצר כאן הדבר שהיה צריך למנוע: אף אחד מהייננים שבהם ביקרתי עד כה לא הפיץ אפילו שמועה אחת כזו. להפך. ההאשמות מגיעות מבחוץ. ובכל זאת, כנראה מתגבשת אצל כמה אנשים התפיסה האבסורדית שלפיה עיתונאים אמורים לשמש כאן כמעבירי חיצים קטנים ומורעלים – כנשאים של חשבונות פרובינציאליים.
מה שחוויתי בפועל בימים האלה הוא משהו שונה לחלוטין: גידול יין ברמה עולמית. דיוק, עומק, טבעיות. יינות שאינם זקוקים לשום צורך להוכיח את עצמם. יינות שאינם רוצים להסביר, אלא פשוט נמצאים. מי שעדיין מדבר כאן ברצינות על ״דרך אוסטרית מיוחדת״ או על ״רלוונטיות אזורית״, כבר איבד מזמן את הקשר. בורגנלנד כבר אינה מרחב ניסוי, לא תקווה, לא ״בדרך לשם״. היא הגיעה ליעדה.
דווקא משום כך הרחשים מאחורי הקלעים מעוררים אי־נחת רבה כל כך. כי הם אינם רק קטנוניים – הם מטופשים. בתקופה שבה גידול היין נתון ללחץ ברחבי אירופה, שבה שווקי המכירות קורסים, הרגלי הצריכה משתנים ותנועות התנזרות הטעונות מוסרית עוברות בין מדורי התרבות העירוניים, ההתנפלות ההדדית היא כנראה דפוס ההתנהגות ההרסני ביותר האפשרי.
מי שסבור כעת שעליו לחזק את מעמדו שלו באמצעות החלשת אחרים, לא הבין דבר. לא את השוק ולא את הרגע. המציאות פשוטה באכזריות: אם ליין אמור להיות עתיד, הוא לא יושג באמצעות התבוננות בטבור, לא באמצעות תככים, ולא באמצעות התקווה הנצחית למנגנוני תמיכה של עשורים קודמים. אלא באמצעות התרחבות. באמצעות שווקים חדשים. באמצעות חשיבה משותפת ורצינית בכיוונים כמו הודו או אמריקה הלטינית – במקומות שבהם סקרנות, עלייה במעמד והנאה עדיין אינם מעוררים רגשות אשמה.
על אחת כמה וכמה יהיה מטריד אם מוסדות, איגודים או ארגוני שיווק יתקרבו ולו במעט לדינמיקות ההרסניות הללו. תפקידם אינו יכול להיות להעצים הלכי רוח או לתווך מלחמות מחנות. תפקידם צריך להיות לעשות את ההפך: ליצור תמונה כוללת, לאחד את הביטחון העצמי, לפתוח אופקים.
בורגנלנד כבר מזמן אינה פרובינציה. אבל הפרובינציאליות – כך עולה מניסיון – צומחת בדיוק כאשר דאגות כלכליות פוגשות חוסר ריבונות. מול זה לא יעזרו שתיקה ולא העלמת עין. יש רק דבר אחד שיכול לעזור: משמעת אינטלקטואלית. וההבנה שסולידריות אינה סיסמה מוסרית, אלא הכרח כלכלי.
כל דבר אחר הוא פגיעה עצמית. בתקופה שבה איש אינו יכול להרשות לעצמו זאת.