(מנפרד קלימק / מערכת / תמונה מונפשת: runwayml)
צרפת שותה לראשונה יותר בירה מיין. זאק! משפט שעוד לפני עשרים שנה היה נשמע כמו תזה תרבותית-פסימיסטית קיצונית וחסרת היגיון, ניצב כעת לפתע כנתון סטטיסטי יבש. אך הדבר המדהים באמת אינו הצלחתה של הבירה, אלא שקיעתו של יין היומיום.
שהרי צרפת נותרת מבחינה רגשית ארץ של יין. כמעט כל צרפתי עדיין רואה ביין חלק מהזהות הלאומית. האזורים הגדולים עדיין נהנים מתהילה עולמית, יינות העילית משיגים מחירי שיא, ובורגונדי ושמפאן נראות בזירה הבינלאומית לעיתים נחשקות מתמיד. ובכל זאת, היין נעלם מחיי היומיום.
ובעיקר היין האדום.
הכוס לצד ארוחת הצהריים, הקראף בערב, יין השולחן הפשוט לצד ארוחת ביניים או חתיכת גבינה – בדיוק התרבות הזאת גוועת עכשיו. לא בפתאומיות, אלא באיטיות. כמעט ללא קול. ובכך נעלם אותו מרכז חברתי של גידול הגפנים, שעליו נבנה הכול במשך מאות שנים.
ההתפתחות הזאת פוגעת בבורדו במיוחד באכזריות.
שהרי הבורדלה עשתה טעות שכעת היא משלמת עליה. או ליתר דיוק: שתי טעויות. אחוזות העילית, ובהן גם שאטואים קטנים שהיו במשך זמן רב נגישים מבחינה כלכלית, הפכו לבלתי-אפשריים יותר ויותר עבור צרכנים רגילים. בורדו הגדולה הפכה במשך עשרות שנים מיין אזרחי שאפתני למוצר יוקרה עולמי עבור מנהלי קרנות, אספנים וספקולנטים. מבחינה כלכלית אין בכך מעט מאוד פסול – הביקוש היה קיים, השוק שילם, ונוצר מקום לכסף ולהשקעות. אך במקביל איבדה בורדו בכך את העוגן התרבותי שלה בחיי היומיום. האזור התרחק רגשית מאותו מעמד ביניים שהפך אותו בזמנו לגדול.
ומתחת לכל זה נותר לעיתים קרובות ים של יינות בורדו חסרי חשיבות, שעברו עיבוד-יתר טכני, שנראו תעשייתיים והיו תעשייתיים. כאן טמונה הבעיה האמיתית. שכן רוב הכורמים בבורדלה אינם מייצרים פרמייה גראן קרו, אלא יינות פשוטים. רבים מהם איבדו במהלך השנים כל שמץ של קסם, עסיסיות או זרימה נעימה בשתייה. מיצוי-יתר, יותר מדי עץ, טאנינים ירקרקים, טכניקות מרתף חסרות רעיונות ותפיסה כמעט בירוקרטית של איכות הפכו אינספור יינות בורדו זולים ליינות שאמנם היו תקינים, אך לא נעימים.
הצרכנים הצרפתים (ולא רק הם) הגיבו בשלב מסוים באדישות.
זוהי הטרגדיה האמיתית של הבורדלה: האזור נעשה בו-זמנית יקר מדי ומשעמם מדי. הצרכן של ימינו בהחלט מוכן לקבל מחירים גבוהים – אם הוא מזהה רגש, אופי או ייחוד. מה שהוא מקבל פחות ופחות הם יינות גנריים, בעלי מחווה היסטורית גדולה אך עם מעט שמחה מיידית בכוס. בדיוק משום כך מצליחים כיום לעיתים קרובות יותר אזורים שבעבר נחשבו לזירות משניות: הלואר, אטנה, חלקים מספרד, ואפילו אזורי היין החדשים של מזרח אירופה.
מעניין בהקשר הזה שירידת היין האדום אינה מתרחשת בשום אופן באותה עוצמה בכל מקום – אם היא מתרחשת בכלל. במדינות רבות במזרח אירופה היין – ובמיוחד היין האדום – עדיין נטוע עמוק בחיי היומיום. גם בחלקים מאמריקה הלטינית ההתפתחות נראית שונה לחלוטין. שם היין עדיין נהנה במידה רבה מאותה מובנות חברתית מאליה שמערב אירופה מאבדת כעת. שותים אותו שם באופן פחות אידאולוגי, פחות טקסי ולעיתים קרובות גם פחות מלווה בתחושת אשמה. לכך יש חשיבות עצומה, משום שמערב אירופה העמיסה על היין בשנים האחרונות דיונים על בריאות, מוסר, מדיניות אלכוהול, זהות וקודים חברתיים. הבירה נמלטת עד כה מהדיונים האלה ביתר קלות. היא נראית נינוחה יותר, פשוטה יותר ומיידית יותר. בדיוק משום כך היא זוכה כעת מחדש לטריטוריה, במיוחד בקרב צרכנים צעירים.
גם ענף היין עצמו נושא בחלק מהאשמה. במשך עשרות שנים ניסו להפוך את היין בו-זמנית ליוקרתי יותר, אקדמי יותר ומוסדר יותר. טקסי טעימה, שיטות דירוג, שפה מקצועית, מחירי אספנות והקצאות מוגבלות – כל אלה אמנם הגבירו את היוקרה, אך הרחיקו את היין יותר ויותר מחיי היומיום של אנשים רגילים.
והרי חיי היומיום האלה היו במשך מאות שנים כוחו האמיתי.
שהרי ארצות היין הגדולות באירופה מעולם לא חיו בעיקר מבקבוקי אייקון. הן חיו ממיליוני יינות שולחן פשוטים וישרי-לב. מיין אדום בקראפי זכוכית. ממסעדות כפריות. מארוחות צהריים. מפועלים, איכרים, בעלי מלאכה ואזרחים מן השורה, שלא הסבירו את היין אלא שתו אותו. העולם הזה נעלם כעת.
עם זאת, אין פירוש הדבר בהכרח את קץ היין. סביר יותר שמדובר בשינוי עמוק. היין ייעשה נדיר יותר, מודע יותר, איכותי יותר, ובו-זמנית יהפוך במידה רבה יותר למוצר תרבות ויוקרה. לעומת זאת, הכמויות העצומות של יינות אדומים פשוטים שעיצבו את אירופה במשך עשרות שנים ימשיכו להצטמצם. צרפת חווה את השינוי הזה רק מוקדם יותר ובאופן גלוי יותר מאחרות. אולי גם באכזריות רבה יותר, משום שאף מדינה אחרת לא קשרה את זהותה ליין האדום בקשר כה הדוק.