(מנפרד קלימק / WELT am SONNTAG)
זהו פתרון הקסם של צרכני היין – ובעיקר של אלה שאינם רוצים לוותר על כוס היין הטובה היומית שלהם: בקבוק הליטר של יין הגון, המכיל יינות גרמניים ראויים בהחלט תמורת סכום כסף נמוך יחסית. יינות המיוצרים בידי ייננים מוכרים בהחלט, ייננים מצליחים, שיכלו להיפרד מהפורמט הזה גם ללא הפסדים כספיים גדולים. אבל הם אינם רוצים בכך. עדיין לא.
זהו גם פורמט בקבוק שנראה, בהשוואה בינלאומית, כמעט כאילו נשאר מאחור בזמן – ובכל זאת הוא משמר דבר שנעלם מזמן במקומות אחרים: את הרעיון שיין טוב אינו חייב להיות יקר. בעוד שוק היין העולמי מתפצל יותר ויותר לחלקות יוקרה, בקבוקים יחידניים והאדרה סיפורית, בגרמניה מתקיים עולם מקביל, שבו יקבי צמרת ממלאים באופן טבעי לחלוטין גם יינות בבקבוקי ליטר. לא שימוש משני, אלא יינות נקיים ומדויקים, לעיתים באופן מפתיע, שמקורם באותה תרבות ייצור כמו יינות האחוזה הזולים לא פחות – אך בכל זאת יקרים יותר – וכמעט תמיד נמזגים לבקבוקים הסטנדרטיים של 0.75 ליטר.
ובכל זאת, למרות כל היתרונות הברורים לצרכנים, הבקבוקים האלה הולכים ונשכחים. זאת משום שהסחר אוהב את מה שאפשר לספר עליו, את מה שאפשר להעלות בדרגה; הוא אוהב את מה שאפשר לחדד עוד ועוד מבחינת המחיר והמקור. בקבוק הליטר, לעומת זאת, חומק מן ההיגיון הזה. הוא פשוט מדי, ברור מדי ברעיון שלו כיין למזיגה, ולא מספיק מרהיב. במקביל נעלם גם קהל הלקוחות שלמענו יוצר בעבר: אנשים שרוצים להרשות לעצמם כוס יין טובה, בלי להפוך אותה לאירוע. כוס לצד הארוחה, בחיי היומיום, בערב למנוחה במרפסת, בפטיו או בגינה – שכן יינות ליטר הם בעיקר יינות לבנים, יינות קיץ.
היקבים עצמם מצויים כאן בקונפליקט שאינו זוכה לתקשור כלפי חוץ. משום שכל יין ליטר טוב מעלה את השאלה מדוע יין האחוזה של אותו יקב צריך לעלות יותר. לכן בקבוק הליטר נותר לעיתים קרובות מתחת לרדאר – מוצר שקיים, אך כמעט לעולם אינו עומד במרכז.
במבט מפוכח, מדובר בייחוד גרמני. בצרפת, למשל, קיים אמנם הרעיון של „vin de soif“, יין פשוט וקל לשתייה, ובתי יין גדולים כמו Domaines Barons de Rothschild מייצרים בהחלט איכויות נגישות במחירים נמוכים. אך הפורמט של ליטר, ההחלטה המודעת לקבל יותר יין באותה איכות, כמעט שאינו קיים שם.
בגרמניה, לעומת זאת, שורשיו של בקבוק הליטר נעוצים בגסטרונומיה, ביין למזיגה ובמכירה בכוס. הוא אינו הצהרה, אלא חלק קבוע מן התרבות. ליטר יין שנועד לחלוקה, שאינו מכוון לרגע הטעימה אלא פשוט להנאת השתייה. הירידה בהנאת השתייה בקרב הדורות הצעירים מאז שנת 2000 היא הבעיה שלו – ובה בעת גם ההזדמנות שלו. שכן הוא מייצג דבר שהיין הולך ומאבד, ושגם הדור הצעיר כבר אינו מחפש בסתר: טבעיות.
אין ספק שחומר הגלם של היינות האלה מגיע מהבציר הראשון, מבציר הסלקציה המוקדמת, שבו ממוינים החוצה כל הענבים שהיקב אינו רוצה להמשיך ליישן. ואין ספק שחלק מחומר הגלם מגיע גם מרכישה מוסמכת של ענבים מספקים מהימנים. למרות האחידות הזאת, שנתפסת לעיתים כמגבלה איכותית, שום בית יין בעל מוניטין אינו יכול להרשות לעצמו להוציא מן היקב אפילו בקבוק אחד שאינו נושא גם את קריטריוני האיכות של היין היקר ביותר של היקב. שכן יין בינוני בלבד של יקב הידוע באיכותו יהיה – במיוחד בעידן הרשתות החברתיות – אסון.
אם כן, הגיע הזמן להתייחס ברצינות לבקבוקים האלה. לא כאל קוריוז, אלא כאל מה שהם באמת: אחת מצורות היצע היין הדמוקרטיות האמיתיות האחרונות.
הסילבנר בבקבוק ליטר של היינן המיוצג גם במסעדות עטורות כוכבים Winzerhof Stahl (החל מ־€ 6.50; המילוי האיכותי מעט יותר בבקבוק, בשם „Kilo“ ב־€ 9.50) מסימרסהופן שבפרנקוניה מראה עד כמה הקטגוריה הזאת יכולה להיות ברורה ורעננה, כשמתייחסים אליה ברצינות אמיתית. ללא שכבה דקורטיבית, אלא יין מדויק וישיר, שמצמצם את זן הענבים למהותו העוצמתית. רעננות, משיכה קרירה, ובנוסף עשבוניות אופיינית, מעט מרירה, ששומרת על החך ערני.
ה Juliusspital בווירצבורג מפרש את הסילבנר הליטרי (החל מ־€ 8.50) באופן מעט קלאסי יותר. כאן יש יותר עגלגלות, יותר טבעיות פרנקונית-אונולוגית. הפרי נראה בשל יותר, והיין כולו מעט רך יותר, בלי לאבד את קווי המתאר שלו. סילבנר שנשען פחות על מתח מזה של Stahl, ויותר על איזון – ובדיוק שם טמונה עוצמתו.
אצל Zehnthof Luckert בזולצפלד על נהר המיין, יינן פרנקוני גדול באמת, עם יינות בעלי מעמד עולמי, הסילבנר הליטרי (החל מ־€ 11.50) הופך לאנדרסטייטמנט של יכולת גדולה. היין רזה, מדויק, כמעט נוקשה במבנה שלו. פחות פרי, יותר מבנה, יותר מלחים של הקרקעות, כתב יד ברור שאינו מתחנף. העובדה שסגנון כזה מופיע בבקבוק ליטר היא כמעט הצהרה בפני עצמה.
ה Weingut Schenk ברנדסאקר מביא לבסוף למשחק גרסת סילבנר ליטר (החל מ־€ 8.50), מעט פתוחה ונגישה יותר, בלי לגלוש מעולם לבנאליות. הסילבנר מפגין פרי, אך באופן מבוקר, ונשאר יבש, נקי וברור. יין שמגשים בדיוק את מה שמקווים לקבל מהקטגוריה הזאת: אמינות ללא שעמום.
ריבאנר ליטרי (Müller-Thurgau) של יקב Uli Metzger מגרינשטט שבפפאלץ (החל מ־€ 5.40) הוא אולי הפריט המוערך בחסר ביותר במבחר הזה. זן ענבים שנחשב במשך זמן רב, ובצדק לא מועט, לחסר חשיבות, אך כאן הופך בדיוק מדהים ליין איכות. קל, רענן, עם פרי ברור, ללא מתיקות מטרידה ובנאלית. ורחוק מאוד מהיינות חסרי הייחוד הרבים שעליהם Müller-Thurgau עדיין נאלץ להישען בגרמניה.
הפפאלצי Weingut Hammel מביא, באמצעות שני בקבוקי הליטר הבולטים ביותר שלו, הרחבה כמעט משחקית של הרעיון. הריזלינג „Literweise“ (החל מ־€ 6.36) עסיסי וישיר, עם חומציות ברורה ופרי בלתי מסובך. לא עומק גדול, אך שתייתיות מפתיעה שמתאימה בדיוק לפורמט. הרוזה „Literweise“ (Dornfelder & Pinot Noir, החל מ־€ 5.79), לעומתו, נשען יותר על פרי וגם על עוצמה, אך נותר תמיד רענן ומעורר – טוב כמעט כבדרך אגב.
הריזלינג של יקב דייססהיים Von Winning בפורמט ליטר (החל מ־€ 7.10) נראה כמו ניסיון לגשר בין עולמות. הבית, הידוע ביינות שאפתניים ולעיתים קרובות מודגשי עץ, מראה כאן שגם בקטגוריה הפשוטה ביותר אפשר לצמצם. ברור, מדויק, עם חומציות נקייה ופרי שאינו משתלט לעולם ומותיר מקום למליחות הקרקע. יין ליטר עם מקור, בלי להציג אותו לראווה.
David Spies, יינן בריינהסן ומנהל המרתף של הריזלינג המוכר ביותר בקרונות המסעדה של DB, מספק ריזלינג ליטרי שמתקרב אולי יותר מכל יין אחר לאידיאל של הקטגוריה הזאת. ריזלינג שאינו רוצה דבר מלבד להיות טוב. רענן, ישר, עם האיזון המדויק בין פרי לחומציות. לא הצהרה, לא קונספט – אלא פשוט יין שנמצא שם כשצריך אותו.