(קלוד אוגוסט, מערכת)
יש יינות שחיים ממסורת עשיית היין. ויש יינות שנדרסו בידי תנועות המאמינות שיין הוא גם סוג של תוכנית פוליטית – הצהרה פוליטית של שותי היין והצרכנים. בסוף שנות ה־90 קרו הדברים האחרונים פעמיים: שני זרמים אידאולוגיים רצו להגדיר מחדש את השרדונה – או פשוט לדחוק אותו לגמרי. שניהם נכשלו. וזה מראה מה נכון היום: בלי דוגמות!
כל דבר מלבד שרדונה!
הסיסמה הראשונה הייתה „ABC“ – כל דבר מלבד שרדונה. היא נולדה בארצות הברית והייתה קריאת קרב נגד השרדונה שהיה בכל מקום, ולעיתים קרובות הודגש מאוד בעץ – יינות שגם היו קשים לשתייה בשל גוני החבית הכבדים. מי שרצה להיחשב ב־1999, בעיקר בארצות הברית, הזמין סוביניון בלאן, שנין או ריזלינג. רצו לבדל את עצמם מטעם הצריכה שנתפס כבנאלי, מהכבדות של „שרדונה חמאתיים“ שהיו אז אופנתיים בקליפורניה – ולמעשה בלתי ניתנים לשתייה.
זו הייתה התקוממות של האינטלקטואלים בקרב שותי היין – מיעוט: הם רצו להפוך את היין למגוון יותר, מרגש יותר, מעודן יותר. וכן, לזמן קצר היה זה אופנתי להזמין סוביניון, לשבח ריזלינג ולחגוג שנין בלאן. אבל המספרים מספרים סיפור אחר: אמריקה שותה היום יותר שרדונה מאי פעם. גם משום שמכסי היבוא על יינות לבנים אחרים גבוהים, וגם משום ששרדונה פשוט עובד בארצות הברית – הוא גדל, הוא מתיישן, הוא מספק איכות אמינה. „ABC“ היה האשטאג עוד לפני שהיו רשתות חברתיות. בסופו של דבר הוא נשאר סיסמה, לא מהפכה.
בלי עץ!
התנועה השנייה הייתה אבסורדית עוד יותר: היא רצתה להציל את השרדונה בכך שתשלול ממנו את העץ. „שרדונה ללא עץ“ הפך למילת המפתח. מכלי נירוסטה במקום באריק וטונֶאו, רעננות במקום חמאתיות, צעירות במקום קלייה. ובמשך שנה או שנתיים נדמה היה כאילו הוכרז עידן חדש.
אני עדיין זוכר היטב את המפגש הראשון שלי עם אחד מאותם „שרדונה ללא עץ“. זה היה ביריד המוכר בדיסלדורף, בתחילת שנות ה־2000. הרמתי את הכוס, לגמתי את הלגימה הראשונה – וחיכיתי. הייתה שם פריוניות מתונה, הייתה רעננות־יתר, אבל הייתה גם ריקנות שכמעט הביכה אותי. שרדונה ללא עץ טעם לי כמו קונצרט בלי כלי קשת: תקין, מסודר, אך חסר נשמה. הנחתי את הכוס בצד, חייכתי בנימוס וידעתי: התנועה הזו לא תחיה זמן רב.
כי שרדונה ללא עץ הוא כמו רומן ללא שפה. כמובן, אפשר ליישן אותו במכלי פלדה; הצרפתים עושים זאת לעיתים בבורגון בלאן הפשוט – אך לא בלי להכניס חלק ממיץ הענבים לחבית משומשת. אבל הזן מגיע לגדולה רק בדיאלוג עם החבית. זה כמעט 150 שנה ששרדונה בבורגונדי מותסס ומתיישן בעץ. אלה נישואים שעובדים. מי שרוצה שרדונה, רוצה חומר. ובזן הזה, החומר זקוק לא רק להשריה על הקליפות, אלא גם לעץ.
אידאולוגיה ויין: מוטב לוותר על זה!
לשתי התנועות, „כל דבר מלבד שרדונה“ ו„שרדונה ללא עץ“, היה מכנה משותף: הן רצו לדחוס את היין לתבנית אידאולוגית. הן הטיפו, התפלמסו, ורצו לכפות הרגלי צריכה. באותה תקופה הופיע גם ניקולא ז'ולי עם תביעתו הביו־דינמית הרדיקלית – „אלוהי היין הטבעי“ הראשון של העת החדשה. גם הוא נחגג אז כנביא.
אך ההיסטוריה מראה: לאידאולוגיות יש מעט אחיזה בעולם היין. יין אינו דת. הוא תרבות, מלאכת־יד, חקלאות והנאה. תנועות שמגייסות אותו למטרותיהן מחזיקות מעמד לעיתים רחוקות יותר מכמה בצירים. הן אולי יוצרות כותרות, אך אינן מעצבות דור.
השוק, החך, המסורת – כל אלה חזקים יותר. בארצות הברית שותים היום שרדונה – עם עץ ובלי רגשות אשם. בצרפת ממשיכים למלא אותו בחביות, כפי שעשו במשך מאות שנים. ובגרמניה ובאוסטריה סיסמת ה־ABC מעולם לא באמת הרשימה איש.
די כבר!
מה נשאר? שרדונה נשאר מה שהיה. הוא שרד את ההתקפות, התגבר על האופנות, ושוב הוכיח את עצמו כזן הענבים הלבן הגדול של העולם. סוביניון, ריזלינג, שנין – לכולם יש את הנישה שלהם, את מעריציהם ואת מולדתם. אבל שום תנועה אידאולוגית לא הצליחה להדיח את השרדונה מכס המלכות.
וזהו הלקח האמיתי: יין אינו זקוק לאידאולוגיה. הוא זקוק לכורמים שלוקחים אותו ברצינות, לחלקות שמעניקות לו את אופיו, ולשותים שאוהבים אותו. כל השאר הוא אפיזודה חולפת – קצרת ימים כמו טרנד קיצי.