(המוזיאון לתולדות האמנות בווינה)
יין מעולם לא היה רק משקה. הוא תמיד היה גם סיפור – על נופים, על ציוויליזציה, על זיכרון. שיהיה!
מכד החרס הראשון בקווקז ועד לכללי הטקס החצרניים של ה־Grand Siècle, מהבורגונדי בגביע של הילדגרד מבינגן ועד לריזלינג מכרם יחיד בתפריט של קיסר יפן: היין היה נוסחת העולם. טכניקה תרבותית. סימן לכך שהאדם לא רק צורך, אלא מבקש להיקשר באמצעות הצריכה גם מבחינה תרבותית. לקרקעות. למקצבים. למקור.
במסגרת תפקידו זה היין מעולם לא היה קולני, אך תמיד היה עמוק. מעולם לא היה חולף, אך תמיד היה חי. משקה שאצר זיכרון – ובו בזמן גם ביים את ההווה.
אלא שבמקום כלשהו בדרך אל ההווה, הזיכרון הזה בדיוק אבד כמעט לחלוטין.
כיום שפת היין התפצלה לנרטיבים שיווקיים, לקולקציות, לבקבוקי קונספט שנולדים כהייפ ונקברים כעודפי מלאי.
זה לא התחיל ביין הטבעי. אבל שם זה נעשה גלוי.
במקום להמשיך לשאת את המורשת התרבותית של היין, הניחו לעצמם – כורמים וכסוחרים כאחד – להיסחף אחר המחווה המרדנית. לא מתוך בורות, אלא בשל רוח התקופה: הם רצו להיות אחרים, חופשיים, טהרנים, חדשים.
אך המחיר היה גבוה: הם ניתקו את הקווים אל הסיפור הגדול.
התוצאה:
היין נעשה פופ.
גישה.
מסנן.
כתום, עכור, ללא גופרית – כל זה יכול להיות טעים להפליא. אבל לעיתים קרובות מדי הוא נמכר כעמדה, ולא כמלאכה. וככל שהיין נעשה אופנתי יותר, כך נעשה קולו לא ברור יותר.
כיום, במבט לאחור, מתברר: עשרים השנים האחרונות היו ניצחון של האסתטיקה – ואובדן של חדות העומק. היין רכש חברים חדשים רבים. אך משקלו התרבותי נפגע.
הוא כמעט שאינו עוד חלק מנרטיב תרבותי עולמי. בספרות, בקולנוע, בסמליות הפוליטית, בשיח הפילוסופי – היין כמעט אינו מופיע עוד. לא משום שנעשה גרוע יותר. אלא משום שאיבד את יכולת הדיבור.
כי מי שאינו מספר את הסיפור שלו עצמו, בסופו של דבר כבר לא יובן.
ועל כך הוא משלם את המחיר.
בתקופותשבהן זרמים שמרניים משתלטים ברחבי העולם – בפוליטיקה, בתקשורת, בחברה – הייתה ליין משימה גדולה: להראות שתרבות אינה פירושה נסיגה, אלא זיקה; שמקור אינו פירושו הדרה, אלא אחריות; שהנאה אינה דקדנס, אלא מידה.
אך אפילו כורמים שמרנים התקשו לאחרונה להסביר את היין כחלק מתרבות מחייבת. שפתם לרוב ריקה, עולם הדימויים שלהם מאתמול, והופעתם חסרת אומץ.
הליברלים מפלרטטים עם טרנדים. השמרנים – לא פעם עם קלישאות. ושני הצדדים שכחו שהיין פועל רק כאשר הוא יותר מסתם טעם: סמל למידה האנושית – בין טבע לסדר, בין חירות לצורה.
כעת, כשהמטוטלת מכה בחזרה ורבים מבקשים שוב עוגן, חסר ליין הקול שהיה יכול לומר להם משהו.
לא מחוסר תוכן. אלא מחוסר סיפור.
אולי הגיע אפוא הזמן לחזור לנקודת ההתחלה. לא במובן של נוסטלגיה. אלא במובן של שיקום תרבותי.
היין אינו זקוק לתווית חדשה.
הוא זקוק לסיפורים על ערכו התרבותי ועל תרומתו להיווצרות הציוויליזציה, וגם להיווצרותו של המערב.
רק אז היין יהיה "מעבר להר".