מאת קלוד אוגוסט
לפעמים אני שואל את עצמי, האם הגרמנים בכלל יודעים מה יש להם ביין. אני כותב זאת כבן דרום טירול, כאדם שעומד ברגל אחת בפטריוטיזם האיטלקי וברגל האחרת בזה הטירולי־אוסטרי, שלמען האמת פינה את מקומו לפטריוטיזם אוטונומי שכבר אינו נשען על אוסטריה. אצלנו חלק מהנימוסים הטובים הוא לשתות, לשבח ואם צריך גם להגן על היינות שלנו בשמחה, בגאווה וכן, גם בקורטוב של פטריוטיזם מקומי. אצל השווייצרים זה דומה: מי שחי בוואלה שותה יינות מוואלה, ומי שמתגורר על שפת אגם ז'נבה שותה שאסלה. אין על מה להתווכח – גם אם אזורי יין אחרים עשויים לייצר יינות טובים יותר.
ואז אני מביט בגרמניה – ורואה סצנה שמטפחת כרגע בעיקר דבר אחד: השמצה עצמית. במקום שאחרים היו אומרים בהתרסה: דווקא עכשיו, מנתחים כאן ברצינות קודרת שבעצם כבר אין מוצא. כאילו המשבר לא היה חמור מספיק, צריך עוד להעצים אותו דרך עדשה מגדילה של מנטליות מייסרת את עצמה.
ובכל זאת, גרמניה אינה ארץ יין מקרית. מבחינה היסטורית, היא הייתה אחת מארצות היין החשובות ביותר בכלל. מי שמעיין במפות הסחר העולמי ביין מלפני 1939, נתקל בריזלינגים הגרמניים בכל מקום. הם היו היינות הלבנים היקרים ביותר בעולם, וזכו להערכה גבוהה מזו של רוב יינות בורדו. בלונדון, בפטרבורג ובניו יורק, הבקבוקים מהמוזל, מהריינגאו ומהזאר ניצבו בראש הרשימות. הריזלינגים המפורסמים, הפירותיים והמתוקים־האציליים, היו נכס תרבות בינלאומי. הם העניקו לגרמניה זוהר ומוניטין – עוד בטרם הפך הרעיון של „גרמניה כאומת יצוא“ לדוקטרינת מדינה.
הגדולה ההיסטורית הזאת נשכחה. לא אצל האנגלים, לא אצל הסקנדינבים ולא אצל היפנים, שעדיין מתייחסים לריזלינגים הגרמניים כמו לשרידים קדושים. היא נשכחה בגרמניה עצמה. שכן שם שוררת מנטליות שאינה מכירה פטריוטיזם שמח. האוסטרים שרים את שיריהם על גרונר ולטלינר, האיטלקים הופכים כל בקבוק לביטוי של האומה שלהם, של מולדתם. בגרמניה, לעומת זאת, כל סוג של זיקה למולדת נחשד מיד. רפלקס שנולד מתוך ההיסטוריה. אפשר להבין אותו, ובכל זאת הוא הרסני לגידול הגפנים – ולא רק לגידול הגפנים לבדו.
כי מה נשאר, אם לא שותים את היין העצמי בגאווה פטריוטית מסוימת? נשארת אז העקומה הכלכלית, שהופכת כל כוס לגורם עלות. נשאר הטון של ההתפטרות, שנשמע כיום לעיתים קרובות כל כך במרתפי היין הגרמניים. בעוד שהצרפתים מגינים על האפלסיונים שלהם כמו על מקומות קדושים והאיטלקים משתמשים ב־DOC שלהם ככלי נשק תרבותי, הגרמנים דנים בשאלה אם בכלל עוד כדאי להציל את גידול הגפנים.
המדהים – ובעיניי, כמי שמביט מבחוץ, כמעט בלתי ניתן להבנה – הוא שהפסימיות הזאת אינה משותפת למי שמחוץ למדינה. מי שמשוחח עם יבואנים בלונדון, עם סומלייה בקופנהגן או עם אספנים בטוקיו, שומע שפה אחרת: התלהבות מריזלינג, סקרנות כלפי סילבנר, כבוד לספätבורגונדר. בחו״ל גרמניה אינה נתפסת כמקרה בעייתי, אלא כאוצר. רק במדינה עצמה נראה שמשוכנעים שהאוצר קבור זה מכבר עמוק מדי ושאי אפשר לחלץ אותו.
אני שואל את עצמי, האם לא זהו המשבר האמיתי: לא שינוי האקלים, לא המחירים הנמוכים מדי של היינות, לא בעיות המבנה – אלא חוסר היכולת להתייחס לעצמנו ברצינות כאל ארץ יין. פטריוטיזם בכוס אינו לאומנות ריקה. הוא הצהרת נאמנות לאדמה שלנו, לגפנים שלנו, להיסטוריה שלנו. מי שאוסר אותו על עצמו, כורת את השורשים עוד בטרם הגפנים נושאות פרחים.
מדרום טירול מביטים בתדהמה על ההכחשה העצמית הגרמנית הזאת. למדנו שאפשר להתקיים רק אם עומדים על שלנו – מול שכנים גדולים יותר, מול שווקים קשים. גם הגרמנים יכולים לעשות זאת. יש להם כל הסיבות לכך. הם רק צריכים לרצות.