(צילום: רויטרס)
מאת קלוד אוגוסט
בגידול הגפנים מאז ומתמיד זו שאלה של בציר: מתי הגיע הרגע הנכון לגזום, להחליט, לפעול? ענבים שנבצרו מוקדם מדי מותירים את היין ירוק. ענבים שנבצרו מאוחר מדי "מחמצנים" את עתידו. מאז 2020 (ולמעשה עוד קודם לכן), גם כאן, בעולם הישן ועמיד־המזג של הגפנים, משהו השתנה. מחזורי הצימוח חורגים מהקצב המוכר להם: כפור במאי, חום בספטמבר, 16 אחוזי אלכוהול בבורדו ולעיתים גם בבורגונדי, כשותית בשמפניה. שום דבר אינו עוד מובן מאליו. מי שמייצר יין כיום אינו עוד רק כורם, אלא גם מתריע, מאלתר, ולעיתים נביא.
ובדיוק כאן מתחילה ההקבלה לחברה.
שהרי גם אנחנו חיים, שותים, מנהלים את כלכלתנו, מדברים – כאילו אנחנו עדיין בבציר המאוחר של המאה ה־20. כאילו לא יהיה מחר שיהיה שונה מאתמול. העולם המערבי – ועמו רוסיה, שהפכה זה מכבר, מבחינה אידאולוגית, לחלק מאותה מודרניות מאוחרת שהיא מתיימרת להילחם בה – תקוע מנטלית באידיליה שלאחר המלחמה, בין 1968 ל־2001. תקופה שמבחינה היסטורית הייתה רמה מטאורולוגית זמנית: מתונה, ידידותית לצמיחה, מכוונת לקונצנזוס.
המאה ה־20 בזבזה מוקדם את זוועותיה – אושוויץ, הירושימה, סטלין, מאו – ואז עמלה, בחלקה המערבי, עשור אחר עשור, בדרכה אל השגשוג והליברליזם. המלחמה הקרה הייתה תיאטרון שבו שני הצדדים הכירו את תפקידיהם. הכלכלה שגשגה, החברות נעשו מגוונות יותר, פתוחות יותר, נכונות יותר לקונצנזוס ולצריכה. והיין? גם הוא נעשה בינלאומי יותר, מתוק יותר, יציב יותר, מתאים יותר למכוני סלון.
אבל זו הייתה מאה שבה בני האדם למדו להתמודד עם אויבים ברורים, מטבעות צפויים ותקשורת אנלוגית.
לכל המאוחר מאז 2020 מתברר שהמאה ה־21 אינה מוכנה להמשיך לשחק לפי התסריט הזה.
הקורונה הייתה המבשרת: אירוע גלובלי שלא ניתן היה לתחום, שפירק את הידע, ערער את האמון ופיצל את המציאות. אחריה באה האינפלציה, שפוצצה בועות גיאופוליטיות. ואז המלחמות: אוקראינה, עזה – והתחושה שאלו רק המבשרים. ולבסוף הבינה המלאכותית – אותו כוח בלתי נראה וחמקמק, שלא רק כותב טקסטים, אלא מפרק ודאויות.
היא אינה שד, אך גם אינה רק כלי. היא ההוכחה שההווה שלנו חושב מהר יותר מכפי שהעבר שלנו מסוגל להדביק אותו.
אין פלא שהפחד שורר. פחד מאובדן שליטה. מאובדן עבודה. ממחר שאינו נושא עוד כתב יד אנושי.
אבל הבינה המלאכותית היא גם הצלה. ברפואה למשל, היא כבר פועלת כיום במקומות שבהם האמנות הרפואית מגיעה לגבולותיה – באבחון מוקדם, בטיפול מותאם אישית, בגילוי מולקולות שאיש מעולם לא ראה. גם בחקר האקלים, בביולוגיה וברובוטיקה היא מסייעת לנו להפוך למובן מארג מציאות שהולך ונעשה כאוטי.
ובדיוק בכך טמון ההבדל:
המחקר חי בהווה. לא בזיכרונות. לא באזורי נוחות היסטוריים. הוא שותף אמין, משום שאינו מטפח יחס רומנטי לעבר. אלא קשר רדיקלי למציאות.
אנחנו, לעומת זאת – המערב, רוסיה, חלק ניכר מהעולם השבע – עדיין נאחזים במאה שכבר חלפה.
אנחנו עדיין מאמינים, שהדמוקרטיה היא חוק טבע, אף שהיא זה מכבר נכס שיש להגן עליו.
אנחנו מאמינים שהקִדמה היא ליניארית, אף שההיסטוריה שוב מתפתלת בזיגזג.
אנחנו מאמינים שהשגשוג הוא זכות מלידה, אף שהוא זה מכבר נתון למשא ומתן מחודש.
והמסוכן מכול: אנחנו מאמינים שהמערב הוא מרכז העולם.
אך במציאות המערב הוא כיום רפרטואר של עמדות התגוננות, רטוריקת יחסי ציבור והכרה מאוחרת. רוסיה, סין והדרום הגלובלי – כולם כבר כותבים פרק חדש. עדיין לא נקבע כיצד ייקרא. אבל הוא מתחיל בהכרה ששום דבר אינו נשאר כפי שהיה.
גידול הגפנים, החיישן המעוגן הזה של התרבויות שלנו, חש בכך זה מכבר. האפלסיונים הישנים מאבדים את אמינותם האקלימית. אזורי גידול חדשים נוצרים במקומות שבהם בעבר רק פרות רעו – בדרום אנגליה, בפולין, בנורווגיה. הגפן מסתגלת. האדם מהסס.
אולי בכך טמונה הדרמה:
שאנחנו יודעים מה עומד לבוא.
אבל איננו רוצים להרגיש מה שכבר חלף.
המאה ה־20 הייתה מקרה של מזל. אבל היא הייתה מאה. לא גן עדן. לא הבטחה לנצח.
מי שחי כך גם כיום, חושב, מדבר ומנהל את כלכלתו כאילו השנה היא 1995, עוסק בארכאולוגיה סנטימנטלית – תוך סיכון לאבד את העתיד.