ערב במסעדה. ליד השולחן גם "מבין ביין". אני, שתמיד הייתי יהיר וחשוב בעיני עצמי, נותן לו קדימות: הוא רשאי לבחור את ששת היינות שנשתה בערב סוף הקיץ הברלינאי הזה, תחת שמיים מעוננים. כולם סקרנים.
וה"מבין ביין" בוחר היטב. תחילה קרנר מסקסוניה וסוביניון מהפפאלץ. אחר כך וייסבורגונדר מווירטמברג ושאסאן-מונראשה מבורגון. גם בכל הנוגע לשנות הבציר הוא קולע: בזני הארומה (קרנר וסוביניון) הוא מניח בצד את שנת 2008 השנויה במחלוקת ומעדיף במקומה את בצירי 2009 הפירותיים. בוייסבורגונדר ובשרדונה הוא בוחר בבצירים הישנים יותר, 2005 ו-2001. רואים: האיש הזה כבר שתה הרבה. ויש לו מושג מה טעים.
ביינות האדומים אותה שמחה: שפätבורגונדר מהפפאלץ (ולצדו, כהפתעה, מרלו מאותו אזור). וגם בורדו מבציר 2005. הערב ניצל מבחינתי. עכשיו נותרו רק שיחות טובות, שכרות קלה ולאחר מכן מזרן קשיח בחדר מאוורר היטב ושקט.
אל דאגה, לא מגיע שום "אבל". הערב אכן היה מוצלח. רק שמתי לב באיזה אוצר מילים תיאר המומחה הוודאי לתחום את היינות שבחר. במילים שכבר שמעת מאות פעמים; במילותיה של שפת היין המסתורית והפרחונית, המהווה סף כניסה. סף כניסה לעולם האגדי של "מביני" היין ה"אמיתיים", אותה קליקה שתמיד מקלקלת לאדם את ההנאה משתיית יין.
לכך שייכים ביטויים כמו "חתול רטוב" או "אוכף סוס". תיאורים כגון: "זר פרחים מגינת תבלינים". או: "קומפוזיציה של אפרסקים בשלים עם נגיעה של שקדים קלויים". לפעמים מביני היין מסתבכים במבנים נועזים וכושלים כמו: "יין, כמו ז'אן מורו המזדקנת". ואז זה נעשה מגוחך.
אין זה כלל נכון שהתיאורים האלה אינם נכונים. אוכף סוס, זיעה מבית השחי, גינת תבלינים, אף של פירות גלעיניים או אחו אביבי — אפשר להבין את כולם. אך עוד כמה מושגים בלבד, ושפתם של מביני היין (ובכך הכוונה בעיקר לסוחרי יין ולסומלייה) מגיעה לגבולותיה. הרי יש עוד הרבה יותר דברים שאפשר להריח ולטעום, אך קשה לשלב אותם עם יין ותרבות. כך לפחות מאמינים שומרי הקודש של טעימות היין.
ריזלינג מינרלי מאוד יכול, למשל, להריח כמו "מאפרה קרה". והוא יכול לטעום כמו מסילת רכבת מפלדה, אם עדיין אפשר לזכור איך ליקקנו אותה בילדות. אני, למשל, זוכר. הטעם הזה מופיע בחלק מהריזלינגים מריינהסן. בחוג מומחי היין קוראים לזה: "אופי ברזלי". כמה משעמם.
אני מציע פשוט לתת לאסוציאציות לזרום חופשי. כל אחד יכול, וכל אחד צריך, לומר מה הוא חושב כשחוש הריח שלו קולט את ניחוח היין. אין במה להתבייש; אפשר להשתמש בקאנון המונחים המקובל, אבל גם להתעלם ממנו לחלוטין. רק כך נכנסים לתמונה מונחים חדשים, שמרחיבים את אופק הביטויים.
שפת היין סובלת ממילים החוזרות על עצמן ושאמורות לתאר את כל היינות; מילים שגם אם הן נראות נכונות, שותה היין ה"רגיל" מבין אותן רק במידה מוגבלת. בעזרת אוצר המילים שלהם, "מביני היין" נשארים בינם לבין עצמם. כת, המבודדת את מושגיה מן הציבור. ועל כך זוכה להערצה.
אז אני נותן למעגל להשיב. איך היין מריח? איך הוא טועם? ו? "היין מריח כמו שיער רטוב, אחרי שחפפו אותו בשמפו ניבאה". ו? "היין מריח כמו גבם של כרכי ברוקהאוס האלה שעומדים אצלנו". מישהו אחר מסכים. "כן, גם אני יכול להריח את זה."
"היין מריח כמו קליפת עץ". או כמו כיסא ראטן על החוף. כמו ספריי הגנה מפני רטיבות בתוך נעל עור. "אבל גם כמו אגס", מישהו ליד השולחן מוסיף. כן, נכון, הוא גם מריח כמו אגס.
ואז אחד אומר, כלומר אני: "היין מריח כמו הבושם של גבי מאייר. הבושם של גבי מאייר עם מלח עליו." וכולם צוחקים. את זה כבר באמת אף אחד לא יכול להבין. אבל זה לא משנה. אני יכול.
העיקר הוא לעקור מן היסוד את שפתם המוגבלת והפרחונית של הטועמים, הבוחנים והמומחים. מהנדסים וכימאים, טכנאי תעופה וחלל ומתכנני כלי רכב רשאים להגן על אוצר המילים המוגבל שלהם. ביין (ובשנאפס) יש יותר מה לומר מאשר תמיד אותן קלישאות חלולות. עשו סלטה דרך האלפביתים!