(ניקולאוס סקנה / צילום: CNN / אנימציה: Runwayml)
מה שמופיע בפידים הדיגיטליים של Facebook, LinkedIn או X הוא יותר מחילופי דעות. זהו סייסמוגרמה של הלכי רוח קולקטיביים. כשקוראים את המדיה החברתית על פני אזורי זמן, מהר מאוד מתברר: התכנים נבדלים פחות בנושאים ויותר בגישה שבה הם נדונים. וגישה זו חושפת רבות על התפיסה העצמית של חברות שלמות.
אני גולל לא כדי להיות צודק, אלא כדי לזהות דפוסים. היכן שואלים? היכן מסבירים? והיכן מיד מתגוננים? מאחורי דעות נחרצות רבות מסתתרת פחות אמונה ויותר חוסר ביטחון.
טביעת האצבע הדיגיטלית של הפחד
פוסטים מאירופה נראים לעיתים קרובות כמו מערכות סגורות. אמירות עומדות בחלל כמו ביצורי הגנה. אזורי התגובות מזכירים תעלות: כאן לא חוקרים, אלא מתקנים. דחף טכנולוגי חדש – בין אם מדובר בבינה מלאכותית, באוטומציה או בכלכלת הפלטפורמות – מועבר באופן רפלקסיבי דרך מסנני הרגולציה, המוסר או הסכנה הפוטנציאלית.
משתמש פריזאי, סטפן ברז'ה (השם שונה), מגיב לפוסט על בינה מלאכותית יוצרת במילים:
״אנחנו (המין האנושי) כל כך טובים בבזבוז הזדמנויות ובדברים רעים, שאני לא רואה עתיד שבו לא נהרוס את זה. ייתכן שההצלה שלנו תבוא מכך שלא יהיה לנו די אנרגיה להפעיל את מרכזי הנתונים הגדולים האלה, וניאלץ לצמצם את השימוש שלנו בבינה מלאכותית.״
זו אינה הזמנה לשיחה, אלא עמדה מתגוננת. לא סקרנות מדברת כאן, אלא עייפות. העתיד אינו מופיע כמרחב שניתן לעצב, אלא כאיום שהיו מעדיפים לשמור קטן ככל האפשר.
גישה זו אופיינית לתרבויות המגדירות את עצמן בראש ובראשונה לפי מה שהן רוצות לשמר – ולא לפי מה שהן עשויות ליצור מחדש. במקום שבו כבר לא רואים אפשרויות, נותר רק סיכון.
הארכיטקטורה של הסקרנות
המדיה החברתית נקראת אחרת לגמרי כשמביטים לכיוון סן פרנסיסקו, שנג'ן או דובאי. שם פוסטים הם לעיתים רחוקות יותר פסקי דין, ולעיתים קרובות יותר כלים. אני מארגן באזורים אלה מה שמכונה ״Conferences on Wheels״; קריאת הפידים המקומיים היא חלק מהמחקר שלי.
בעמק הסיליקון שולטת שפה של ניסוי. חוקר כותב:
״עוזרי בינה מלאכותית וסוכני בינה מלאכותית מייצגים שתי קטגוריות נבדלות של בינה מלאכותית, שכל אחת מהן נוצרה למטרות ייחודיות.״
התגובות לכך אינן טיעוני נגד, אלא המשכים: שבחים על הבהירות, תוספות ורעיונות ליישום. הדיון אינו נוצר מתוך התנגדות, אלא מתוך היכולת להתחבר ולהמשיך הלאה.
בסין, ובייחוד בשנג'ן, הטון ענייני אף יותר. הפוסטים מדווחים על מה שכבר יושם: רובוטים בבתי מלון, מטבחים אוטומטיים ולוגיסטיקה הנתמכת בבינה מלאכותית. שאלות ההמשך אינן ״האם זה טוב?״, אלא ״מתי זה יגיע אלינו?״ המידע משמש כאן בסיס לקבלת החלטות, ולא עילה לגיבוש דעה.
אירופה במתח מתמשך
אירופה נראית מתוחה בהשוואה זו. חוסר ידיעה נחשב במהירות לחולשה, ושאלות לחוסר החלטיות. לכך מצטרפת תפיסה עצמית שעדיין נשענת במידה רבה על הצלחת העבר – ומתעלמת מכך שהצלחה זו אינה מצב טבעי.
ריבונות אינה מתבטאת בכך שתמיד צודקים. היא מתבטאת ביכולת לשאול שאלות ללא פחד מאובדן שליטה. מי שבטוח בעצמו אינו צריך לשלוט. מי שמרגיש חסר ביטחון מתגונן.
אם מתבוננים בתרבויות הפוסטים כמראה של הנפש הקולקטיבית, אירופה נראית כמו מנהלת בכירה זמן קצר לפני הפרישה, עמק הסיליקון כמו סטודנט נצחי, וסין כמו אדריכל העוסק בבנייה.
המדיה החברתית אינה מרחב של רעש. היא מדחום. היא מראה עד כמה חברה חושבת באופן המותאם לעתיד. אולי הגיע הזמן להגן על פחות דעות ולאפשר ליותר תצפיות להתקיים. שכן בסופו של דבר לא מי שצדק בקול הרם ביותר הוא שמנצח – אלא מי ששאל את השאלות הטובות יותר.
(ניקולאוס סקנה חי ועובד בסן פרנסיסקו. הוא מנהל שם חברה משלו. www.nikiskene.com)