(מנפרד קלימק)
העימות סביב יצרן היין האוסטרי הבכיר רולנד וליך ויין לוצמנסבורג 2023 שלו, שזכה לדירוג של 100 נקודות מג'יימס סאקְלינג ובכל זאת נתקל בהתנגדות מצד בוחנים רשמיים, נראה במבט ראשון כהערת שוליים בעולם גידול הגפנים. אך למעשה, המקרה הזה מספר סיפור גדול בהרבה. מדובר בכוח. במונופול על הפרשנות. ובאותה נומנקלטורה ביורוקרטית משונה של מרכז אירופה, שעד היום מסרבת לקבל שאיכות כבר אינה מוגדרת אך ורק בידי ועדות בעלות תפיסות מיון בנות עשרות שנים.
כמובן שגידול גפנים זקוק לכללים. איש אינו רוצה לראות יינות מקולקלים או פגומים תחת חותמות איכות מטעם המדינה. אך בדיוק כאן מתחילה הבעיה: מי בעצם מחליט מהו פגם? וחשוב מכך: על פי אילו תפיסות תרבותיות מתקבלת ההחלטה הזו?
רולנד וליך נמנה כבר שנים עם יצרני היין האוסטרים הזוכים לדירוגים הגבוהים ביותר בזירה הבינלאומית. יינות הבלופְרֶנקיש שלו מלוצמנסבורג מקבלים באופן קבוע ציונים מעולים מפרקר ומג'יימס סאקְלינג, ונחשבים ברחבי העולם לאחד מסמלי הדגל החשובים ביותר של תעשיית היין האוסטרית. בדיוק משום כך העימות הנוכחי מעורר תמיהה. שהרי כאן לא מדובר ביקב שולי כלשהו או באקטיביזם חובבני של יין טבעי. כאן מופעל לחץ על יצרן שיינותיו כבר נחשבים זה מכבר לפסגת התחום ברחבי העולם.
עולם היין הבינלאומי השתנה מן הקצה אל הקצה בעשרים השנים האחרונות. סגנונות המדגישים חומציות, תסיסה ספונטנית, שיטות ייצור רדוקטיביות, התערבות מינימלית, ניואנסים חמצוניים או ארומטיות מחוספסת במכוון אינם נחשבים כיום במקומות רבים לפגם, אלא לביטוי של מקור ושל סגנון אישי. במקביל, בוועדות טעימה רשמיות מסוימות עדיין יושבים אנשים שהחִברות החושי שלהם נוצר בתקופה שבה היין נדרש להיות בראש ובראשונה ״נקי״, נעים ותקני.
התוצאה עגומה.
יינות הנחגגים בלונדון, בניו יורק או בקופנהגן נכשלים לפתע במכוני בדיקה לאומיים. ולא פעם, משום שאינם מתאימים לטופס חושי מסוף המאה ה־20. יותר ויותר יצרני יין מדברים על כך כיום בגלוי – גם משום שהנזק הכלכלי עלול להיות ניכר. יין מבוקש בזירה הבינלאומית ללא חותמת בדיקה מטעם המדינה נראה לפתע, אפילו בארצו שלו, כמו מוצר שולי.
אף שהבעיה הזו, הפוגעת בתרבות ובעסקים, אינה מוגבלת כלל לאוסטריה. גם גרמניה מכירה את העימותים האלה כבר שנים – אם כי במספרים נמוכים יותר. גם שם קיים מנגנון מושרש היטב של מספרי בדיקה, ועדות וגופי טעימה, שתפיסת הזהות שלהם עדיין נובעת לעיתים קרובות מתקופה שבה הרשויות האמינו שביכולתן לנהל את הטעם.
תעשיית היין הגרמנית סובלת ממילא מבירוקרטיזציה כמעט כרונית. כמעט אף מדינת יין גדולה אחרת אינה מסדירה, מסווגת, בודקת, מפקחת ומתקננת בלהט דומה. חלק ניכר מכך נוצר במקור מסיבות מובנות: הגנת הצרכן, הבטחת המקור, ערבות לאיכות. אך כמו שקורה לא פעם בגרמניה, מאהבת סדר הגיונית התפתח אורגניזם מנהלי עצמאי, שבשלב מסוים החל לראות את עצמו כחשוב יותר מן האנשים שלמענם נוצר מלכתחילה. התוצאה היא תעשיית יין שבמקומות רבים נאבקת בתחרות הבינלאומית ובו בזמן עסוקה ללא הרף בטפסים, בטבלאות בדיקה ובמנטליות של רשויות.
ובדיוק משום כך המישור הפוליטי מעניין.
באוסטריה מכהן כיום בתפקיד ממשלתי זפ זלהורן, אדם שאינו מכיר את הגסטרונומיה והקולינריה רק באופן תאורטי, אלא מבין אותן מתוך הפעילות היומיומית. אין צורך לחלוק על כל עמדה פוליטית של זלהורן כדי להכיר בכך שלפחות כאן מדבר אדם שחווה בפועל את המציאות של מסעדות, יצרנים ואורחים.
גרמניה, לעומת זאת, מחזיקה דווקא בנשיאת הבונדסטאג יוליה קלֶקנר, מלכת יין גרמנית לשעבר, שגם שימשה בעבר כדמות פוליטית סביב נושאי חקלאות ויין – בלי שהדבר הוליד אי פעם תנופה מוחשית של מדיניות תרבותית עבור תעשיית היין. זה כמעט טרגי־קומי.
אלא שדווקא תעשיית היין זקוקה כיום לקולות פוליטיים שמבינים שאיכות כבר אינה מסתכמת אך ורק בפרוטוקולי טעימה רשמיים. עולם הטעם נעשה פתוח יותר, בינלאומי יותר ופלורליסטי יותר. צרכנים צעירים מתעניינים זה מכבר פחות במספרי בדיקה מטעם המדינה ויותר במקור, באמינות ובאישיות.
אין פירוש הדבר שיש להכריז לפתע על כל תסיסה אופנתית שהשתבשה כנכס תרבותי. כמובן שיש גם יינות גרועים, עבודה לא נקייה במרתף ואיוולת חושית. אך בדיוק משום כך דרושים בוחנים בעלי סקרנות ולא רק שגרה. אנשים שרוצים להבין התפתחויות, במקום לדחות אותן באופן רפלקסיבי.
שהרי השערורייה האמיתית אינה בכך שיין נכשל פעם אחת. השערורייה האמיתית היא כאשר מערכות מדינתיות מתחילות לבלום באופן שיטתי התפתחויות אסתטיות, משום שהמוסדות שלהן נותרו מבחינה מחשבתית בעידן אחר.
וככל הנראה, דווקא בבקרת היין מתגלה משהו מרכז־אירופי מאוד: הפחד העמוק מאובדן שליטה. מדינות יין גדולות כמו צרפת או איטליה מתנהלות לעיתים קרובות באופן כאוטי יותר, סותר יותר ולעיתים גם מסוכן יותר. גרמניה ואוסטריה, לעומת זאת, נותנות באופן מסורתי אמון בוועדות, בחותמות ובהיתרים.
זה עובד מצוין כל עוד העולם עומד מלכת.
אלא שהוא כבר אינו עומד מלכת.