(מנפרד קלימק, תמונה מונפשת: runwayml)
אלה המקרים שאני למעשה לא רוצה להאמין להם, משום שהם מתאימים טוב מדי למצבה הנוכחי של גרמניה. רומן ניווודניצנסקי מייצר בחבל הסאר את אחד היינות הטובים ביותר שלו – ואסור לו למכור אותו ככזה. לא משום שהיין אינו טוב מספיק. לא משום שיש בו פגמים. אלא משום שהוא אינו תואם את התקנות. אין חותמת, אין סיווג, אין מעמד פרימיום. יין עילית, שהופחת רשמית בדרגתו. וכל זה באחד היקבים הבולטים ביותר באזור, יקב Van Volxem. ובאחד הכרמים הגרמניים הידועים ביותר בעולם: Scharzhofberg – אגדה!
צריך לתת לזה לשקוע לאט. עומד שם אדם עם הצוות שלו בכרם, עובד בדייקנות, חושב מעבר לממוצע, מבקבק יין שיש בו כל מה שאנחנו מבקשים – ואז נכשל לא במרתף, לא בשוק, אלא בטופס. בטופס הפאקינג.
בתקנות שקובעות איך יין צריך להיות עוד לפני שבכלל שותים אותו. זו אינה תופעת שוליים. זו השיטה. ובמקרה הזה היא פוגעת דווקא ביינן שמגיע ממשפחה של יזמים, שהתעשרה בזכות בירת Bitburger ומים מינרליים Gerolsteiner – כלומר, מסביבה שמבינה שווקים, יודעת לנהל מותגים ויודעת כיצד למצב מוצרים. דווקא הרקע הזה הופך את המקרה למרשים עוד יותר.
גידול היין הגרמני בנה לעצמו במשך עשרות שנים מערכת תקנות שמבטיחה ביטחון. מקור, סגנון, סיווג – הכול מסודר, מדורג ומפוקח בקפידה. יש לכך יתרונות. זה יוצר התמצאות, אמון ותחושה של אמינות. אבל יש לכך גם צד הפוך. והוא מתגלה בכל פעם שמישהו פועל מחוץ לתבנית הזו. כשמישהו כמו רומן ניווודניצנסקי מייצר ב־Van Volxem יין שאולי נעשה במודעות רבה יותר, אולי בדיוק רב יותר, ואולי פשוט שונה ממה שנקבע.
משום שהמערכת אינה מתגמלת בראש ובראשונה איכות. היא מתגמלת קונפורמיות. וזה אינו מתאים לגידול יינות איכות – ואינו מתאים באופן כללי.
מי שנשאר בתוך הקווים מקבל את החותמת שלו, את ציון המקור שלו ואת ההזדמנות שלו לשיווק. מי שמזיז את הקווים האלה, אפילו מעט, מאבד בדיוק את הדברים האלה. ופתאום עומד שם יין שמשכנע בכוס, אבל על התווית הוא נאלץ לשתוק. אין „Großes Gewächs“, אין ציון פרימיום, אין לו מקום ברור במערכת. עבור הצרכן הוא נעשה בלתי נראה. עבור היינן הוא נעשה קשה יותר מבחינה כלכלית. העובדה שזה קורה דווקא לרומן ניווודניצנסקי, שמייצג עם Van Volxem, יותר מכמעט כל אדם אחר, יחד עם קומץ אחרים, את הדיוק והשאפתנות בחבל הסאר, נראית כמו שיעור מאלף.
זו האבסורדיות האמיתית. מערכת שרוצה להבטיח איכות מונעת במקרים מסוימים בדיוק את אותה איכות שהיא אמורה ליצור.
וזה לא מסתכם ביין.
צורה זו של רגולציית־יתר הפכה זה מכבר לרחש רקע שמחלחל לתחומים רבים במדינה. אישורים, תקנות, תחומי אחריות – הכול מוסדר, הכול מאובטח, הכול מפוקח. ובמקביל נוצרת מכך כבדות שאינה מעודדת חדשנות, אלא בולמת אותה. לא בקול רם, לא באופן דרמטי. אבל בעקביות. מדינה שאיזנה את עצמה בדייקנות כה רבה, עד שבמקומות רבים היא מנהלת יותר משהיא מאפשרת.
גידול היין הוא דוגמה טובה במיוחד לכך, משום שכאן התוצאות נראות באופן ישיר כל כך. יין אינו מוצר תיאורטי. הוא נמצא בכוס. אפשר לטעום אותו, להשוות אותו ולשפוט אותו. וכשהיין הזה טוב, אפילו טוב מאוד, הפער בין הכלל למציאות מורגש מיד. בדיוק את זה מראה המקרה של Van Volxem.
יכולתי לומר: אז שהיינן יעבוד מחוץ למערכת. רבים כבר עושים זאת מזמן. יין כפרי, קטגוריות משלהם, דרכי שיווק חדשות. אבל דווקא ב־Scharzhofberg זו אינה פתרון. משום שהמערכת הקיימת נשארת על כנה. על כל מנגנוני השוק שלה, הנראות שלה והכוח שלה.
גרמניה טובה בבניית מערכות. טובה מאוד אפילו. אבל לפעמים היא שוכחת תוך כדי כך לשם מה המערכות האלה נועדו מלכתחילה. הן אמורות לאפשר, לא למנוע. הן אמורות להסדיר, לא לחנוק.
ה־Scharzhofberger של רומן ניווודניצנסקי ימשיך להישתות בכל זאת – שלא כך: השם של ההר גדול מדי בעולם היין. הוא לעולם לא יספר את סיפורו של כישלון. אבל במידה קטנה, את סיפור כישלונה של גרמניה בת זמננו.