קלימק: "מה בשם אלוהים אתה עושה באיים היוניים? אמרת שסוף־סוף תסיים את הפונקציה הסודית החדשה במערכת העריכה. רצינו לבדוק אותה. אתה זוכר? לעבוד? להרוויח כסף? דברים כאלה? אחי, מה קורה איתך?
ציגלר: "כן, אני יודע. אבל זו הייתה הזמנה נחמדה. וכבר הסכמתי לה לפני זמן מה."
קלימק: "הזמנה נחמדה! נפלא. העתיד הכלכלי שלנו תלוי בפונקציות חדשות במערכת העריכה, והאדון המו״ל נוסע לאי יווני כי מישהו הזמין אותו בנחמדות. זה בטח גם עלה שוב כסף. מה יהיה איתנו? באמת, מה יהיה איתנו?"
ציגלר: "תירגע. זה בכלל לא היה יקר. אתה בכלל רוצה לדעת מה קרה בזקינתוס?"
קלימק: "חשבתי שהסיפור כבר נכתב מזמן. בבקשה, אל תגיד לי שעדיין לא כתבת כלום."
ציגלר: "בפעם הקודמת נזפת בי כי רשימת המסע שלי נשמעה כמו חיבור של תלמיד אחרי שבוע פרויקטים. אז חשבתי שפשוט נדבר זה עם זה. את זה כבר נכתוב יחד."
קלימק: "כלומר, אתה מגלגל אליי את העבודה המערכתית אחרי שכבר יצאת לחופשה? מודל עסקי מעניין. טוב, ספר."
ציגלר (כאילו הוא קורא מדף): "זקינתוס שייכת לאיים היוניים, שהושפעו מן התרבות הוונציאנית במשך מאות שנים. כתוצאה מכך השתמרו שם זני גפן עתיקים רבים. זה נשמע בתחילה רומנטי מאוד. עם זאת, הרושם הראשון שלי היה שלא פשוט כל כך להכין יין טוב מחומר הגלם ההיסטורי הזה. ביום הראשון היינו, פחות או יותר בלי תכנון מראש ..."
קלימק: "עצור! אילו זני גפן יש שם בכלל? בפעם האחרונה הייתי באזור ב־1989. אז עוד הייתי צעיר, וליוון היו מבחינתי סדרי עדיפויות אחרים — הייתי שם עם אשתי לעתיד, בטיול שלפני החתונה, פחות או יותר."
ציגלר: "היין החשוב ביותר נקרא ורדאה. עם זאת, זה אינו זן גפן אלא קוּבֶה של יינות לבנים. השם מגיע מהמילה האיטלקית verde, כלומר ירוק. הנה אנחנו שוב עם ההשפעה הוונציאנית.
לפחות 50 אחוזים חייבים להיות מסקיאדופולו. את השאר יכולים הכורמים להרכיב מהזנים הלבנים המותרים, למשל פבלוס, שיכול להיות עשבוני למדי. למעשה, לכל משפחת כורמים יש מתכון משלה.
כבר בתחילת הדרך נקלענו בלי כוונה לטעימה שיכולנו בהחלט לחסוך לעצמנו. מוטב שלא נציין את שם היקב. כבר הכרם עצמו נראה לא מסודר. למרבה הצער, גם היינות היו כאלה. ורדאה, סקיאדופולו, מעט חומציות, כמעט בלי מינרליות, קצת עשבי תיבול. הכול היה די משעמם. קשה לשתייה ועוד יותר קשה לרצות להוציא עליו כסף."
קלימק: "אז נסעת ליוון כדי לשתות יין גרוע. בשביל זה יכולתי לתת לך כמה כתובות בברלין."
ציגלר: "זה היה רק ההתחלה. אבל כבר התרשמתי שחומר הגלם הזה תובעני. צריך באמת ללמוד את הזנים כדי להפיק מהם משהו. חלק מהכרמים נמצאים בגובה של מעט פחות מ־300 מטר מעל פני הים. ואם קונים ענבים, כמובן שגם האיכות שלהם חייבת להיות טובה."
קלימק: "זה עדיין לא נשמע כמו דיווח תיירותי מוצלח. מה קרה אחר כך?"
ציגלר: "באותו יום היינו אצל גרמפסס. חייבים להזכיר אותם. יינות טובים בהרבה. עדיין עם מעט יחסית חומציות, אבל עכשיו היו עשבי תיבול, פירות גלעיניים, קליפת לימון, ויותר מבנה. טעמנו שם גם גוסטולידי ופבלוס.
מעניין היה שהמאפיין הבסיסי של הזנים לא השתנה לחלוטין. אבל פתאום היה אפשר להרגיש שמישהו עסק בהם ברצינות. הייתה עבודה בכוס.
אתה מגיע קודם ליקב שבו כמה דברים מתנהלים בצורה מבולגנת, ושותה יין משעמם. אחר כך אתה מבקר ביקב המנוהל היטב, שהאנשים בו יודעים מה הם עושים. ופתאום יש יותר חומציות, יותר מינרליות, יותר דיוק. את ההקפדה שאתה חש ביקב אתה מוצא שוב ביין."
קלימק: "תגלית מרעישה: כורמים טובים מייצרים יינות טובים יותר מכורמים גרועים. בשביל זה אנחנו זקוקים בדחיפות למענק מחקר מהאיחוד האירופי."
ציגלר: "תלעג לך. הניגוד הזה באמת עזר לי. זני גפן עתיקים אינם נהדרים אוטומטית רק מפני שהם עתיקים. לפעמים הם פשוט עתיקים. הסיפור של ענב עדיין לא יוצר יין טוב."
קלימק: "לפחות יש כאן משפט שבזכותו המסע שלך מתחיל אט־אט להשתלם."
ציגלר: "ואצל גרמפסס נוספה גם הבשלות. שתינו ורדאה לבנה שהתיישנה. שנה או שנתיים נוספות עשו הבדל ברור. לפתע היו בכמה מהיינות גם החומציות והאיזון שכל כך חסרו לי קודם.
רק שזה דורש לא מעט מאמץ. בהשוואה לזנים ואזורים אחרים, נראה שכאן יין טוב לא נוצר בקלות או בזול במיוחד. בקבוק ורדאה שהתיישן יכול להיות נפלא. אבל הכורם לא נותן לך את התוצאה הזאת במתנה."
קלימק: "אז בכל זאת קצת כמו מערכת העריכה שלנו: ישנה ויקרה."
ציגלר: "אם לא תקטע אותי כל הזמן, אגיע לביקור היפה מכולם. למחרת היינו ביקב סולומוס. שם עובדת קונסטנטינה סולומו, בתו של אנסטסיוס סולומוס, בייצור היין. אישה חכמה להפליא. היא מסבירה את היינות שלה בהתלהבות שהופכת כל טעימה לסמינר קטן בחישה. היא מחווה בידיה, מביטה ישירות, צוחקת. אי אפשר שלא להתאהב בה. וגם ביינות שלה."
קלימק:"אני מקווה שנגיע ליין בזמן, לפני שהסיפור הזה יסתיים בחתונה היוונית הגדולה שלי."
ציגלר: "באמצע טעמנו גם שמן זית. בכוסות עגולות קטנות. היינו צריכים לחמם ולשפשף אותן בין הידיים, כאילו אנחנו מזמנים יחד את שד הבקבוק של חוש הריח."
קלימק: "זה נשמע כמו אירוע שהייתי יוצא ממנו אחרי עשר דקות כדי לעשן סיגריה. אף על פי שאני כבר לא מעשן."
ציגלר: "הוורדאה שם, אני חושב מבציר 2025, הייתה בכל אופן בעלת חומציות יפהפייה באמת. יין מצוין. קנינו כמה בקבוקים ומיד אחרי הטעימה פתחנו אחד במרפסת."
קלימק: "להאמין פירושו לא לדעת" אבל סוף־סוף בקבוק שלא דורש הסבר חינוכי. ומה עם האדומים?"
ציגלר: "יש בעיקר אוגווסטיאטיס. במידה מסוימת, שובר הקופות האדום של האי. נחש באיזה חודש מבשילים הענבים."
קלימק: "בחודש דפ?"
ציגלר: "חחח. למעשה, השם מתייחס להבשלה באוגוסט. את האוגווסטיאטיס הטוב ביותר, כנראה, שתינו אצל גרמפסס. יין אדום יפהפה, תחרותי לחלוטין ברמה הבינלאומית. מנקודת המבט שלי, לזן אין ארומטיות יוונית ייחודית ומובחנת במיוחד. אבל הוא יכול להתיישן היטב מאוד.
טעמנו בצירים שונים, יינות בני שלוש וחמש שנים, עם התפתחות חמצונית עדינה ונעימה מאוד. מרשים במיוחד היה אוגווסטיאטיס מיושן מכרם בעל־שורשים, בן 120 שנה. עדיין היה לו פוטנציאל רב."
קלימק: "אני מתערב שאם האקלים ימשיך כך, האוגווסטיאטיס יהפוך בקרוב מאוד ליוליוסטיאטיס. אבל גפנים בנות 120 שנה? עכשיו זה נהיה מעניין. היית צריך להתחיל את הסיפור עם זה, במקום לספר לי על עיסוי שמן הזית האוראלי שלך."
ציגלר: "אחר כך אפילו חיטטנו קצת במחסן. אחד המלווים שלי היה עקשן במיוחד ושתה את דרכו לאחור עד לבציר 2017. על זה כבר שילמנו יותר מ־50 אירו לבקבוק. היישר מהיקב, למען הסר ספק."
קלימק: "רגע?! קודם הסברת לי שהמסע לא היה יקר. עכשיו אתם קונים באי יווני יין אדום ביותר מ־50 אירו היישר מהיקב, אחרי ששתיתם את דרככם דרך חצי מהמרתף?"
ציגלר: "חיסלנו את הבקבוק במקום, מיד אחרי הארוחה."
קלימק: "אה, ככה. אז כמובן שזו הייתה השקעה באבטחת האיכות העיתונאית. אני חוזר בי מכל מה שאמרתי."
ציגלר: "אצל סולומוס גם האוגווסטיאטיס היה טוב, אבל שם לא טעמנו בצירים שהתיישנו.
הרוזה אכזבו אותי במידה מסוימת. אצל סולומוס טעמנו את הרוזה סֶק. כמה פירות יער, מעט פרי באף, אבל מאחוריהם חסר לי המתח. מעט חומציות, כמעט בלי מינרליות. ללא ספק רוזה ראוי, רק קצת מאופק מדי לחך האוסטרי שלי, שמרייר מחומציות."
קלימק: "חך וינאי באי יווני. במוקדם או במאוחר זה היה חייב להוביל לסיבוכים דיפלומטיים."
ציגלר: "בסך הכול זקינתוס הייתה מעניינת מאוד. דווקא משום שלא הכול היה נפלא. לזני הגפן ההיסטוריים יש פוטנציאל, אבל הם דורשים הרבה מהכורמים. והיקבים הטובים ביותר מראים מה אפשרי. זו בעצם היסטוריה יפה, לא?"
קלימק: "כן, איכשהו. בעיקר משום שהיא מוכיחה שאי אפשר להציל את עולם היין רק באמצעות גפנים עתיקות, נופים יפים והיסטוריה ונציאנית. בסופו של דבר, היין חייב להיות טעים. תובנה לא־רומנטית להפליא למסע לאי יווני."
ציגלר: "נו, אז לספר לך עכשיו גם על קפלוניה?"
קלימק: "אוי, בבקשה לא!"
היקבים
תודה מיוחדת מגיעה למרינוס דמטריו מ־Novinophobia, יינן, בעל חנות יינות, וכנראה אחת מדמויות היין הפעילות ביותר בקפריסין. הוא ארגן את המסע הזה. בקרוב נדבר עליו בהרחבה רבה יותר — בתנאי שעד אז מערכת העיתון תבטיח את עתידה הכלכלי.
