(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: Runwayml)
ב-23 בפברואר, לפני שלושה ימים, נפתח בבית המשפט האזורי בגראץ הליך פשיטת רגל נגד נכסיה של Domaines Kilger GmbH & Co KG. המספרים היבשים דרמטיים: לשנת 2024 מדווח הפסד של 26.67 מיליון אירו, ההתחייבויות עומדות על יותר מ-80 מיליון אירו, וההון העצמי שלילי במידה ניכרת. התרחבות שנחגגה כיציאה לדרך חדשה מסתיימת לפי שעה בתיק חדלות פירעון.
האנס קילגר הגיע בזמנו לדרום שטיריה כיזם בווארי והופיע כמי שמאפשר לדברים לקרות. וכך אכן היה. הוא רכש את מה שאחרים ויתרו עליו או כבר לא יכלו לשאת בנטל: עסקים מסורתיים, פונדקים, סוחרי יין, יקבים. הוא השקיע במלונות, בפרויקטים של הנאות החיים ובקרקעות. יחד עם אובה שיפר הוא הביא את אחד הייננים העצמאיים ביותר בבורגנלנד אל תוך מבנה חדש — המבנה שלו. במערב שטיריה הוקמה Domaines Kilger, ובהמשך נוספו שיתופי פעולה ורכישות. הנרטיב היה ברור: כאן בונה אדם אימפריית הנאות חיים המאחדת יין, קולינריה, חקלאות ותיירות תחת קורת גג אחת.
בדיעבד אפשר לבקר היבטים רבים של הדבר. מסע הרכישות נראה שאפתני יותר ויותר, ובשלב מסוים גם מופרז. פרויקטים חדשים נראו כאילו הם נועדו לסתום חורים ישנים. הארגון צמח מהר יותר מן התשתית. היה צפוי שמבנה כזה יפעל רק כל עוד מוזרם אליו הון בכמות מספקת.
ובכל זאת, יהיה זה פשטני מדי לצייר את קילגר לבדו כחולם גדלות כושל.
הוא היה — על אף כל ההתלהבות, על אף כל הערכת היתר העצמית — אחד המשקיעים הפרטיים הגדולים האחרונים שהשקיעו בהיקף משמעותי בענף היין באוסטריה. בתקופה שבה הבנקים זהירים, המענקים הציבוריים אינם יכולים לבלום הכול, ועסקים משפחתיים רבים מתמודדים עם שאלת הירושה, הגיע לכאן אדם עם כסף, אומץ ומהירות.
האזור לא עצר אותו. הוא חיזר אחריו.
הדפוס אינו חדש: כאשר הדוד מחו״ל רוצה להוציא את מיליוניו בפרובינציה, הוא מתקבל בברכה. שמחים על הון חדש, על שיפוצים, על מטבחים חדשים, על תשומת לב בינלאומית. משבחים את התנופה, את כוח החדשנות ואת החזון. וכאשר מתברר בהמשך שיזם בעל אגו חזק העריך יתר על המידה את יכולותיו, הטון משתנה בפתאומיות. לפתע הכול היה צפוי מראש. לפתע איש אינו רוצה עוד להיות חלק מהפרויקט. אז מדברים על ה״משקיע״ שלא הבין את העניין.
אולם ההצטרפות חסרת הביקורת אינה תפקיד משני. זו אחריות משותפת.
מי שמוחא כפיים למודל התרחבות כל עוד הוא משקיע ויוצר מקומות עבודה, אינו רשאי להתפלא כאשר הוא נושא גם בסיכונים. ענף הנאות החיים של שטיריה ובורגנלנד הפיק תועלת ניכרת מההון של קילגר. מעסקים שעברו מודרניזציה, מלחץ שיווקי, מהתמקצעות שבחלק מהעסקים לא הייתה מתאפשרת בלעדיו. העובדה שהצמיחה הזו לא נבנתה באופן בר-קיימא היא בעיית ניהול. העובדה שלא בחנו אותה במשך זמן רב היא בעיה אזורית.
פשיטת הרגל של Domaines Kilger היא אפוא יותר מכישלונו של אדם יחיד. היא מראה המשקפת ענף שמצד אחד זקוק בדחיפות למשקיעים — ומצד שני נפטר מהם מבחינה מוסרית ברגע שהמצב מסתבך.
האמת אינה נוחה יותר: ללא אנשים כמו קילגר, בעתיד הנראה לעין כמעט שלא יהיו השקעות גדולות חדשות ביין האוסטרי. האווירה מאופקת, התשואות אינן ודאיות והרגולציה מכבידה. מי שמשקיע כיום בכרמים, במלונות ובפרויקטים של הנאות חיים זקוק לנשימה ארוכה — ולאידיאליזם רב.
לקילגר היו שניהם. אולי יותר מדי.
בסופו של דבר נותרת תמונה אמביוולנטית. יזם שחשב בגדול מדי וצמח מהר מדי. אזור ששמח להצטרף. וענף שנאלץ כעת להכיר בכך שאחד המשקיעים הגדולים האחרונים ירד מהשולחן.
זה לא צריך להסתיים בלעג. אלא בחשבון נפש.