(מכל ריק? נא למסור בכתובת https://drink.winearty.wine )
מאת קלוד אוגוסט
לפעמים, ימים אחרי הערב שחשבתי שכבר חלף, אני חוזר אל מקום ההתרחשות. במטבח עדיין עומדת הכוס, לא שטופה, לא מלוטשת, לא הוחזרה למקומה. לצדה הבקבוק, ריק. או כמעט ריק. אני מרים אותו, מטה אותו, מביט דרך הפתח אל צוואר הבקבוק כאילו אל תוך מאה שחלפה. ואז, בסיבוב של פרק היד, זה קורה: טיפה אחרונה ניתקת מן האפלה. ועוד כמה. שניים, אולי שלושה מיליליטרים בכוס. כבדים. אדומים. בעלי ברק עייף במקצת.
אני שותה את הטיפות האלה. השארית זולגת באיטיות על פקעיות הטעם. אני לא שותה את הטיפות האלה מתוך צמא, לא מתוך סקרנות, אלא מתוך מעין חובה טקסית. הן העדות האחרונות ללילה שנישא ברוח. לפעמים, אני מודה, זה קורה רק ביום השלישי. ואני יודע מה הפדנטים יטענו עכשיו: היין התחמצן. מת. צל של עצמו. שארית פתולוגית. אבל אני אומר: דווקא במצב הזה מתגלה האמת של היינות הגדולים.
כי אם הטיפה האחרונה עדיין שרה – צרודה, שבורה, אך בעלת מנגינה פנימית – הרי שהיין היה גדול. אולי אפילו גדול מאוד.
זה כמו זמר ותיק שקולו נעשה שביר, אבל הוא עדיין יודע להציב משפט מוזיקלי אחד כך שהאולם כולו משתתק. מפני שהוא נושא לא את הכוח, אלא את זיכרון הכוח. מפני שבחולשתו הוא מגלה את הגרעין האמיתי. כך גם הטיפה האחרונה: אין בה עוד פרי, אין בה רעננות, אין בה הצגה. היא עירומה. ובכך טמונה достоинתה.
חוויתי זאת עם בארולים ישנים, עם גרנאש משאטונף-דו-פאפ, עם פויאק, עם קורנאס. אבל גם עם שפאטבורגונדרים גרמניים, כאשר לא ייצרו אותם, אלא הם פשוט היו. כאשר היין לא רק טועם, אלא מדבר. ובסוף לוחש.
בימים כאלה אני מדמיין שהיין הפך לטביעה של עצמו, להד מאובן, כמו פיסת ענבר שבתוכה לכוד חרק: מת ובכל זאת חי לנצח. שום סומלייה אינו יכול לזמן זאת. שום דקנטציה, שום מזיגה לקראף, שום סחרור לא יולידו את הרגע הזה. הוא שכרו של הסבלני, של המתבונן, של השב הביתה, שנכנס שוב אל הסצנה כשכולם כבר הלכו.
אני מכיר אנשים שאומרים שאין להם סבלנות למערכות המשך כאלה. החיים קצרים מדי בעיניהם מכדי לצפות ביינות ישנים גוועים. אבל אני מאמין: מי שאינו מכבד את הטיפה האחרונה, גם את הראשונה לא יבין.
ולפעמים, כשאני שותה את הטיפה הזאת – בעיניים עצומות, לבדי, כשהכוס נטויה מעט בידי – תמונות חוזרות. לא מן היין, אלא מן הלילה. קולו של החבר הצוחק. המשפט שנפל אל הדממה. המוזיקה שהתערבבה בלי משים בטאנין. כל זה חוזר, כמו ניחוח העולה מספר ישן כשפותחים אותו שוב אחרי שנים.
אני שותה את הטיפה הזאת תמיד מאותה כוס. או נאמר: ממה שנותר ממנה. הכוסות שלי מגיעות מתקופה אחרת, מהסדרה המוקדמת של רודנשטוק מבית רידל, כוסות בורגון ובורדו, מסומנות, מלוטשות, במידת האיפוק ההיא, שבאותם ימים עדיין נחשבה לצורה של אלגנטיות. לא רק קניתי אותן. ירשתי אותן, החלפתי אותן, מצאתי אותן, נלחמתי עליהן. חלקן הגיעו אליי בדרכים עקיפות, ממסעדות נטושות, מפינויי בתים, מחברים שכבר לא נזקקו להן – או שכבר לא יכלו להזדקק להן.
הכוסות האלה כבר אינן יפהפיות. הקערות שלהן כבר אינן צלולות לגמרי, פסים עדינים מהליטוש נמשכים על פני השטח כמו טבעות צמיחה. הן נעשו מעט עיוורות, כמו עיניהם של אנשים זקנים, שבהן עדיין גחלת זוהרת. איני יודע אם היין טעים מהן יותר. אבל אני יודע: הוא מדבר בתוכן אחרת.
לכל כוס יש סיפור משלה. פעם אחת שברתי אחת מכוסות הבורגון האלה בכיור, בבוקר שאחרי אחד הלילות שבהם האוויר עדיין רעד מן השיחה. שמעתי את קול ההתנפצות, ראיתי את השברים, ועמדתי שם כאילו אחרי מוות. לא בגלל הערך החומרי. אלא בגלל הזמן שהיה אגור בכוס הזאת. אני כבר לא יכול לשתות את היין ששתינו ממנה. אני כבר לא יכול לחזור על הערב. אבל הכוס עוד הייתה שם, עד לפני רגע. עכשיו כבר לא.
מאז אני שוטף בזהירות רבה יותר. ולפעמים אני חושב: אולי בדיוק בכך טמון משמעותן של כוסות ישנות. לא בתפקוד שלהן, אלא בשבריריות שלהן. הן מלמדות אותנו להעריך את הרגע. הן דורשות כבוד, כמו יינות גדולים, כמו חברים ותיקים. הן אינן נצחיות. וזה טוב שכך.
ומי שמחזיק כוס שכבר החזיקה טיפות רבות, יודע: גדולה אינה נמדדת בשלמות, אלא ביכולת להישאר – מעבר לערב, מעבר לטעם, לאורך השנים. אולי אפילו מעבר לשבר.
(תגובות למאמר הזה נא להשאיר באינסטגרם ובפייסבוק. הפורום כאן סגור)