(מנפרד קלימק)
בדרך כלל יש שני דברים שהופכים כורמים לגדולים. ראשית: היינות שלהם. שנית: השפעתם על גידול הגפנים באזור שלהם. אנטון קולוונטץ, הכורם בעל הכובע, גילם את שניהם. הדבר הפך לאיקוניים לא רק את יינותיו, אלא גם אותו עצמו — את האיש הזקן, הידידותי תמיד, הלבבי והפיקח, שהכרתי מאז נעוריי, מאמצע חייו, כשעוד היה בשיא כוחו, ואני, אחרי פרשת היין של 1985, רק התחלתי לחפש יינות חדשים. את אלה מצאתי בעיקר אצל כורמים צעירים מאוד בני דורי. אבל גם אצל אותם "וותיקים" כמו קולוונטץ, שהבינו שאסור להשאיר שום אבן על כנה אם גידול הגפנים האוסטרי רוצה לשרוד.
הוא שרד, התגבר על המשבר וקם מאפרו. הכורמים והאגודות האוסטריים חילצו את עצמם מהבוץ בשנות ה־80, כמעט בכוחות עצמם. ואחד מאותם כורמים, ובוודאי לא הפחות שבהם, היה אנטון קולוונטץ.
אנטון קולוונטץ מגרוסהפליין שעל הלייטהברג מת ב־4 במרץ 2026, בגיל 85. עם מותו מאבד גידול הגפנים האוסטרי אחד מחלוציו השקטים אך המכריעים — אדם שמעולם לא נזקק למחוות גדולות כדי לחולל השפעה גדולה; אדם שדיבר בפשטות רגועה על קרקעות, זני ענבים וחביות — ותמיד יצר את הרושם שגידול גפנים הוא בראש ובראשונה עניין של סבלנות וניסיון. וזה אכן נכון.
הוא נולד ב־1940, בזמן המלחמה, וחווה מחסור בילדותו. כבר כאיש צעיר מאוד נטל קולוונטץ אחריות במשק המשפחתי. וכבר בשלב מוקדם ניכרה אצלו תחושה חדה לתהליכים ולהתפתחויות. ב־1958 נטע את חלקת הזווייגלט הגדולה הראשונה בבורגנלנד, וכעבור שנים ספורות הפיק את האאוסברוך הראשון מחוץ לרוסט. אך חשיבותו האמיתית לגידול הגפנים האוסטרי טמונה במקום אחר. היא טמונה בעבודתו האסטרטגית העקבית ביקב ובכרם. בזמן שאוסטריה נאלצה להיאבק על אמינותה בזירה הבינלאומית, התפתחה ביקבים רבים רצינות חדשה ומרשימה. גידול הגפנים האוסטרי היה "בתחת", וקולוונטץ היה אחד מאותם כורמים מנוסים שסיפקו אז כיוון והכוונה.
בעיקר בכל הנוגע ליין אדום. ובעיקר, מעט מאוחר יותר, בכל הנוגע ליין לבן.
בתקופה שבה אוסטריה זוהתה בזירה הבינלאומית כמעט אך ורק עם יין לבן, קולוונטץ כבר עבד כדי להמחיש את הפוטנציאל של בורגנלנד ליינות אדומים גדולים. בתחילת שנות ה־80 הוא אף השיג, חרף התנגדות הרשויות, היתר מיוחד לנטיעה הפרובוקטיבית של קברנה סוביניון — צעד שכמעט היה מהפכני באותה תקופה. במקביל, הוא נותר נאמן ל־ בלאופרנקיש שאותו תמיד ראה כאחד מזני הענבים הגדולים של האזור.
מתוך העבודה הזו נוצרו יינות שנמנים כיום עם האיקונים של האזור: שטיינציילר, פוינט, זץ ודיר (אדומים), וטאצ'לר, נויזץ, קטרשטיין, גלוריה ושטיינמילה (לבנים); שמות שהפכו במשך דורות של חובבי יין למילים נרדפות ליינות בורגנלנד גדולים — יינות עילית איקוניים.
חלק מכריע בסגנון הזה היה טמון ביחס לעץ. זמן רב לפני שיישון בחביות באריק נעשה מובן מאליו בגידול הגפנים האוסטרי, קולוונטץ התנסה באינטנסיביות בחביות עץ אלון צרפתי ובתסיסה מלולקטית. במשך עשרות שנים התפתחה מכך מומחיות ביישון בעץ, שמעניקה ליקב עד היום יתרון מיוחד. אצל קולוונטץ העץ מעולם לא היה אופנה — אלא כלי שנתפס כחלק מן המודרניות, לעיצוב מבנה, עומק ויכולת התיישנות.
מי ששתה את יינות קולוונטץ הבין במהרה שמדובר באדם שעבד בעקביות רבה. עוצמה הייתה מותרת, אך מעולם לא ללא איזון. בשלות הייתה חשובה, אך מעולם לא ללא איזון. האיזון היה ועודנו הנכס הגדול של היקב.
גם מחוץ למשקו שלו פעל קולוונטץ למען גידול הגפנים בבורגנלנד. ב־1995 נוסדה העמותה יקבים יוקרתיים בבורגנלנד והוא כיהן כנשיאה במשך עשר שנים. בתפקיד זה תרם תרומה משמעותית לכך שבורגנלנד תוכר בזירה הבינלאומית כמקור ליינות אדומים גדולים.
אך אף שהשפעתו בענף זכתה להכרה רבה — באופן אישי נותר אנטון קולוונטץ, נאמן לאופיו, אדם מאופק למדי. אדם שהעדיף לדבר על יין ולא על עצמו. בדיוק בכך טמונה גדולתה של מפעל חייו.
שהרי הרבה ממה שנראה כיום מובן מאליו — ההכרה הבינלאומית ביינות האדומים של בורגנלנד, האמון במקור ובחלקות, השימוש המדויק בעץ במהלך היישון — הוכן ועוצב בידי כורמים כמו קולוונטץ. וכאשר אנו פותחים כיום בקבוק של שטיינציילר, דיר, טאצ'לר או שטיינמילה הוא אינו מספר רק על בציר ועל כרם, אלא גם הרבה מאוד על אותו זוג צעיר בבורגנלנד, שבמודע או שלא במודע עתיד היה להטביע את חותמו על גידול הגפנים באזור.
וזה מה שהופך כורמים טובים וטובים מאוד לכורמים גדולים. מנערים לגברים: אנטון קולוונטץ היה שם כבר בשלב מוקדם. תודה על שעות רבות כל כך של אושר וגדולה.