במשבר היין הנוכחי יש התפתחות שמדברים עליה מעט להפליא. כדי לראות זאת, די לקרוא את טורי התגובות שמתחת לכתבות המתאימות. כמעט שאין שם אמפתיה לכורמים המדווחים על ירידות דרמטיות במכירות, מרתפים מלאים וקשיים כלכליים. במקום זאת יש אדישות, לעג, ולעיתים שמחה לאיד גלויה. וזה ממש לא קורה רק בפינות אפלות כלשהן של האינטרנט. גם מתחת לכתבות של כלי תקשורת בורגניים וליברליים-שמאליים הטון דומה להפליא: אז שפשוט יורידו מחירים. הם הרי הרוויחו מספיק זמן. אז נשתה משהו אחר.
מי שקורא את התגובות האלה זמן ממושך נתקל די מהר בשורש הכעס. זה המחיר. שוב ושוב אנשים נזכרים שבתקופת המארק הגרמני בקבוק יין טוב עלה עשרה או חמישה-עשר מארקים (מה שנכון, אבל כטיעון זה בולשיט). ואז נכנסים לתמונה היקבים החדשים שקמו בשלושים השנים האחרונות: אבן טבעית, חזיתות זכוכית, חדרי טעימות, מרתפים מרשימים. לכך מצטרפים רכבי הריינג' רובר ומכוניות גדולות אחרות, שבהם כביכול נוסעים כורמים מצליחים, החופשות, הביקורים במסעדות מכוכבות. בתודעתו של חלק מהציבור, האיכר הסימפתי הפך למישהו שהסתדר בנוחות רבה למדי עם מוצר חקלאי שהיה במקור פשוט – אליטה. ועכשיו, כשהלקוחות נעדרים, דווקא הלקוח אמור לגלות חמלה.
זה ראוי לציון, משום שלפני עשר או חמש-עשרה שנים הכורמים היו כנראה הקבוצה הסימפתית ביותר בתוך החקלאות. הם ייצגו נוף, מלאכת יד, הנאה וצורה חדשה של ביטחון עצמי איכרי. באוסטריה נוסף לכך שגידול היין האיכותי המודרני הופיע במידה רבה כשהוא משוחרר מאותה רומנטיקה של דם ואדמה, שדבקה היסטורית בדמות האיכר במקומות אחרים. כורמים צעירים נסעו, למדו, דנו בקרקעות ובמגוון הביולוגי, עבדו בשיטות אורגניות וביודינמיות, ופתחו את המשקים שלהם למבקרים. הכורם כמעט הפך לדמות תרבותית. הכירו שמות, אספו בצירים, נסעו לטעימות. כיום קוראים תחת דיווחים על המשבר משפטים מפי תושבי ערים, שכנראה היו מטיחים אותם גם בחקלאים אחרים המצויים בקשיים: אשמתכם. הקרע הישן בין העיר לכפר חזר.
מאחורי זה מסתתר הרבה שטות כלכלית. עיקשת במיוחד היא התפיסה שייצורו של בקבוק יין עולה לכל היותר חמישה אירו, וכל מה שמעבר לכך נכנס למעשה לכיסו של הכורם. העובדה שבין הגפן למחיר המכירה עשויים להיכלל קרקע, מבנים, מכונות, כוח אדם, בציר ידני, חביות, בקבוקים, אנרגיה, אחסון, מימון, הפצה, מסחר, מסים והסיכון של שנת בציר שלמה – נעלמת מהחישוב הזה. יין ב-30 אירו אינו אומר כלל שהכורם מרוויח עליו 25 אירו. עם זאת, יהיה פשטני מדי לחפש את האשמה רק אצל הצרכן, שלכאורה אינו מבין דבר. שכן בתלונה השנייה שלו יש גרעין של אמת: "פעם התעניינתי ביין. אבל בשלב מסוים המחירים ברחו קדימה. ואז הנושא כבר לא עניין אותי" (מגיב ב-derstandard.at). זה בדיוק מה שקרה. במיוחד בקצה העליון, מחירים שאפתניים הפכו בחלקם למחירי דמיון. בורדו היא הדוגמה הקיצונית ביותר, אך גם בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה ניסו לבדוק עד כמה אפשר למתוח את נכונותו של קהל נלהב לשלם. השוק אפשר זאת. אז עשו זאת.
ויש גם את האגדה הגדולה על יין מהדיסקאונט שניצח את שאטו לאטור בטעימה עיוורת. סיפורים כאלה אידיאליים לבוז ליין. יינות דיסקאונט אכן השתפרו במידה ניכרת. טכנולוגיית מרתפים מודרנית מסוגלת כיום לייצר בכסף מועט יינות נקיים, פירותיים ובהחלט ראויים. מכאן לא נובע שמקור, יכולת התיישנות, השקעה מלאכתית ומורכבות טעם הם פרי הדמיון. טעימות עיוורות מייצרות הפתעות, לפעמים מרהיבות. להסיק מתוצאה יחידה שיין בשישה אירו טוב עקרונית כמו בורדו גדול יהיה רציני בערך כמו להצהיר, לאחר ניצחון במשחק גביע, שאין הבדל באיכות בין כדורגל חובבים לכדורגל מקצועני. ובכל זאת, הסיפור מתאים באופן מושלם לטינה: המומחים לא מבינים כלום, עיתונאי היין ממילא לא, ואנחנו הטיפשים היינו אמורים לשלם במשך עשרות שנים על משהו שעומד – טוב באותה מידה – על המדף בדיסקאונט.
הבעיה האמיתית עמוקה יותר. היין איבד חלק מהלגיטימציה החברתית שלו. בשנות הפריחה המחירים שלו לא רק עלו, הם הפכו לסמל של עולם שכיום נראה בעצמו מיושן. חובב היין, שהיה מרצה על בצירים, מצטט נקודות של פארקר ומציג את מרתף הבורדו שלו, היה פעם דמות של עלייה חברתית. כיום הוא נראה לרבים מהצעירים יותר כמו מישהו ממאה אחרת.
כנראה שהיין כיום הוא באמת קצת כמו ה-SPD וה-CDU: מוסד גדול של אתמול, שמסיק מחשיבותו הקודמת שגם מחר יזדקקו לו כמובן מאליו. אלא שתרבות אינה פועלת על פי חוקי הירושה, בדיוק כפי שהפוליטיקה אינה פועלת כך. גם ההקצנות הפוליטיות החדשות אינן מסייעות ליין. שם הזהות אינה נוצרת באמצעות השכלה קולינרית או בקבוק שמקורו מעורר סקרנות. הזעם העצמי מספיק לעיתים קרובות כחומר משכר.
לכן הלעג בטורי התגובות אינו נעים לענף היין פחות ממאזן חצי-שנתי גרוע. אפשר לתקן מחירים. אפשר לצמצם מלאים. אפשר להפחית שטחי כרמים. אבל להשיב את האהדה שאבדה קשה הרבה יותר. לשם כך הענף יצטרך קודם כול לקבל על עצמו שהקהל אינו מחויב לחשוב שהיין נפלא.
לכן כנראה הרנסנס הבא של היין לא יתחיל בבציר טוב יותר. אלא במשהו שאבד מעט במהלך ההייפ הגדול: התחושה שבקבוק טוב אינו צריך להוכיח עד כמה אנחנו מבינים ביין. הוא רק צריך לגרום לנו, לעזאזל, המון שמחה.