(ד״ר מקסימיליאן שֶטְקִי / מנפרד קלימק / מערכת / צילום: מנפרד קלימק)
עולם היין כבר הבין שהוא מצוי במשבר. מה שהוא עדיין לא הבין: גם משברים חולפים. אלא שלאחר מכן לא חוזרים אוטומטית לאותה נקודה שבה היינו קודם. אם ההתפתחות הנוכחית אכן תעלה לאירופה ב-30 או 40 אחוזים משטחי הכרמים שלה, אם אלפי יקבים ייסגרו, מרתפים יימכרו, כרמים ייעקרו ואזורים שלמים יתרוקנו כלכלית, הרי שבסוף לא תישאר גרסה קטנה יותר של עולם היין הישן. זה יהיה עולם אחר. למרבה הפלא, כמעט איש אינו מדבר על כך.
הענף עוסק כעת בעיקר בהישרדות. לעודד מכירות, לחפש שוק יצוא, להגיש בקשה למענקי תמיכה, לשמור על המחירים, איכשהו להכניס עוד בציר אחד למרתף. מובן. פחות מובן הוא שאותם אנשים מתנהגים בו-זמנית כאילו אחרי המיון הגדול כל מה שיידרש הוא שתופיע שוב מספיק ביקוש, כדי שהכול יוכל להתחיל מחדש. כאילו בני שלושים יחזרו פתאום לקנות בורדו, מפני שהמלאים התרוקנו, כאילו שותי היין האדום שנעלמו יחזרו ממחבוא סודי, וכאילו דור שצורך פחות אלכוהול באופן משמעותי יחליט בוקר אחד שהוא שוב מוצא 14.5 אחוזים למגניבים.
על עולם היין של שנת 2026 עדיין מספרים בייבי בומרס, מייצרים עבור בייבי בומרס וצורכים אותו בייבי בומרס. כשלעצמו זה לא היה נורא כל כך, אילו הדור הזה לא היה מפתח במקביל את היומרה המוזרה להתייחס להרגלים שלו עצמו כחוקי טבע. אם נביט בירידי יין, בטקסי פרסים, באירועי איגודים או בארוחות הגאלה המקובלות, נפגוש עולם הנואש להיראות צעיר, ואז מצלם שוב את אותם גברים מבוגרים כשהם מעניקים זה לזה פרסים. היינניות והייננים הצעירים רשאים בינתיים לעלות לבמה, בשמחה גם עם קעקועים, יין טבעי ונעלי ספורט. להחליט עדיין מחליטים אחרים.
ובכל זאת, חלק מן העתיד כבר נמצא ביקבים הצעירים האלה. שם מתנסים בזני ענבים עתיקים, בסיידר, פט-נאט, יינות אדומים קלים יותר, יינות לבנים שעברו תסיסה על הקליפות, כלי קיבול חדשים, מיץ ענבים, ורז'וס, יינות שעברו הסרת אלכוהול חלקית ו-0.5 אחוזי אלכוהול. חלק גדול מזה ייעלם שוב. חלק יישאר. כך בדיוק נוצרת תרבות. אלא שחלק ניכר מעולם היין המבוסס עדיין מביט בניסיונות האלה בבוז הסלחני של אדם שנוהג באותו דגם SUV כבר שלושים שנה ומשוכנע שהניידות החשמלית היא הפרעה זמנית לסדר העולמי.
ביינות ללא אלכוהול וביינות דלי-אלכוהול הגישה הזאת בולטת במיוחד. עדיין שומעים משפטים המנסים להסביר, באמצעות חוקי היין, המסורת או אותנטיות מדומה, מדוע יין עם 0.5 אחוזים לא אמור להשתייך כלל לקוסמוס התרבותי של היין. הלקוח מקשיב לכך בקצרה ואז קונה משהו אחר. השוק מגלה עניין מועט בוויכוחים תאולוגיים. מי שטועם כיום יינות מצוינים שעברו הסרת אלכוהול, קוּפּאז'ים של 6.5 אחוזים מיין, מיץ ענבים וּורז'וס, או מוצרים טובים עם אפס אחוזי אלכוהול, מבין כבר מזמן שמתפתחת כאן קטגוריה חדשה. היא אינה מחליפה את הריזלינג הגדול, וגם לא פומרול שהתיישן. היא מרחיבה את הרפרטואר. מי שממשיך להתייחס לכך כחילול קודש, מגן בסופו של דבר רק על אובדן המשמעות שלו עצמו.
גם השפה החזותית של הענף הזה זקוקה בדחיפות לסדר מחדש. היין רוצה להגיע לצעירים, לגיוון, לנשיות, להרגלי שתייה חדשים ולגסטרונומיה מודרנית, אך בציבור הוא מופיע בתדירות מפתיעה כחברה סגורה של גברים מבוגרים. איש אינו צריך לגרש את הבייבי בומרס מהשולחן. הם סייעו במידה רבה לבנות את יין האיכות האירופי בארבעת העשורים האחרונים, הוציאו כסף רב, מילאו מרתפים ואפשרו לייננים לשגשג. אלא שאף ענף אינו יכול לבסס את עתידו על כך שהלקוחות הטובים ביותר שלו ימותו לאט ככל האפשר.
לכן היום שאחרי זקוק לתוכנית. פחות שטח לא יהיה בהכרח אסון. אירופה מייצרת כבר שנים יותר יין מכפי שהיא יכולה למכור במחירים סבירים. ההתכווצות הכואבת עשויה אפילו להיות התנאי להתחלה חדשה, בתנאי שלא דווקא היקבים הסקרנים, הקטנים, העצמאיים והמעניינים מבחינה תרבותית הם שייעלמו. בצרפת, באיטליה, בספרד, באוסטריה ובגרמניה צריך לדבר עכשיו על השאלה אילו נופים לשמר, אילו זנים לגלות מחדש, אילו יינות יידרשו בעתיד ואילו יקבים יש לתמוך בהם. במקום זאת, אנחנו עדיין דנים בשאלה כיצד להגדיל את המכירות של מוצר האתמול.
המודרניות שאחרי הפוסטמודרניות כנראה לא תיראה בעולם היין עתידנית במיוחד. היא יכולה להחזיר זני ענבים עתיקים, להשתמש באמפורות, לגלות מחדש את תרבות האוכל האזורית ובמקביל לעבוד עם הטכנולוגיות המתקדמות ביותר להסרת אלכוהול. היא תצטרך לשאת סתירות, מפני שהצרכנים נעשו זה מכבר סותרים יותר. אותו אדם עצמו יכול לשתות ללא אלכוהול ביום שלישי ולפתוח ברולו בן עשרים שנה בשבת. הענף חייב להפסיק סוף סוף להפוך את זה לשאלות של זהות.
הבעיה האמיתית כלל אינה המשבר. משברים כופים שינוי, ובכך יש להם לפחות תפקיד. מסוכנת יותר היא המחשבה שאפשר פשוט לשרוד אותם, ואז להחזיר את הרהיטים הישנים לאותו מקום.
גורבצ'וב אמר בצדק ב-1989 בברלין: "מי שמאחר, החיים מענישים אותו". תעשיית היין צריכה להפנים את המשפט הזה. כי הוא נוגע גם לה. עכשיו!