(מנפרד קלימק: טקסט וצילום)
בתמונה שלמעלה יושב גבר ליד שולחן ירוק ונראה זועף למדי, כפי שנראים בווינה כשבעצם נמצאים במצב רוח מרומם. לידו אישה שמסדרת בדיוק כעת כוסות וכיסאות. מאחוריהם גפנים, עצים, ראשית הקיץ. הגבר דומה באופן מדהים לג'רוויס קוקר מלהקת Pulp, אילו החליט בשלב כלשהו לייצר גמישטר זאץ במקום בריטפופ. האישה היא יוטה אמברושיטש. הגבר הוא מרקו קלקברנר. יחד הם מפעילים בגרינצינג את הבושנשאנק אין רזידנס. מכיוון שסופרלטיבים הם בדרך כלל שטות, אני משתמש בהם במשורה. כאן אעשה חריג: זהו (או זו) הבושנשאנק הגדולה ביותר בעולם.
לא היפה ביותר. לא היוקרתית ביותר. לא המפורסמת ביותר. פשוט הגדולה ביותר.
כבר משום ששום דבר כאן אינו נראה מצוחצח מדי. השולחנות פשוטים. גם הספסלים. הגן, שעשוי ברובו מבטון, אינו מתיימר להתמודד על פרס אדריכלות. יושבים כאן מול גפנים ועצים ובין אנשים שבאו באמת בגלל יין ואוכל. לא בגלל אינסטגרם. לא בגלל קלישאות וינאיות. לא בגלל תפיסה תיירותית של הויריגר. הבושנשאנק אין רזידנס היא ההפך מאותו גיהינום של הויריגר, שבמקומות רבים מורכב מקיטש וינאי, ממרחים מוכנים וקהל של אוטובוסי תיירים. כאן עובדים אנשים שלוקחים יין ואוכל ברצינות, אך את עצמם — למרבה השמחה — הרבה פחות.
כבר הצוות הוא סנסציה קטנה. פוסט־פאנק גרמני במקום פולקלור של מלצרים וינאים. עוזר הבר יאקוב שנברגר, כורם מצוין בזכות עצמו, נע במהלך הערב בתערובת הזאת של מקצועיות ואדישות שנראית לעיתים כמעט מנותקת, ושאותה מחזיקים רק אנשים שבאמת יודעים לעשות משהו. איש כאן אינו מסביר את העולם בלי שהתבקש. איש אינו נושא הרצאות על מינרליות. איש אינו מנסה להרשים. ודווקא משום כך הכול מרשים.
ואז מגיע האוכל. לשון העגל הכבושה של תום שייכת לאותם מאכלים שבעצם צריך לאסור, כי אחריה לשונות עגל אחרות כמעט מאבדות את משמעותן. רכה, עסיסית, מדויקת בטעם. סלט המלפפונים נראה בתחילה כמו עניין צדדי, ומתברר כיצירת מופת עסיסית של אותו מטבח אוסטרי שיודע להפיק ממעט מרכיבים יותר ממה שאחרים מפיקים מעשרים — עוד קצת פלפל, או קימל, היו יכולים להיות תוספת מצוינת. ראש העגל המפורק, לעומת זאת, מגיע עם חריפות שמרסקת את הגולגולת לכל מחשבת וולנס. ברוטלי. נפלא. מדויק. לא מנה לפחדנים. ולצדו מבחר גבינות שלא הורכב כדי לעמוד באיזה חישוב עלויות, אלא מפני שמישהו כאן כנראה אוהב גבינה.
אבל מה שמחזיק את הכול יחד הם היינות. יוטה אמברושיטש נמנית כבר שנים עם הכורמות המעניינות ביותר באוסטריה. ליינות שלה יש את היכולת הנדירה להיות בעת ובעונה אחת רציניים להפליא ולשתייניים באופן כובש. שום גרם של עודף משקל. שום גרם של יהירות. הריזלינג אוטופיה מהחלקה רוזנגרטל מציג צלילות של יין לאחר סחיטה, כמעט עד כדי התשה, בלי להעמיד בספק אף לרגע את הזן ואת הביטוי הווינאי של הזן הזה, הבלתי־גרמני ככל שניתן. הבלואפרנקיש הלווארטס יושב בדיוק במקום שבו בלואפרנקיש צריך לשבת: עסיסי, קריר, מתובל, בלי אותה מיצוי־יתר שבעזרתו כורמים מסוימים מסווים לפעמים את חוסר הביטחון שלהם. ואז ישנם שני הגמישטר זאץ. בבקבוק השפיגל (פרוכטגוט) הם כמעט נראים מערב־הונגריים בטבעיות שבה הם מתנהגים. בבקבוק הליטר (Ein Liter Wien), לעומת זאת, הם מזכירים שיין, בראש ובראשונה, רוצה שיישתו אותו ושהוא יהיה טעים, בלי שנרצה להרהר בטעם עצמו. שניהם עובדים. שניהם שייכים לכאן. חדש גם השרדונה הימלווארטס, שזה עתה מולא וזקוק לאוויר ולזמן כדי שיוכל לבטא כראוי את הציטוט הגדול שלו מצפון־בורגונדי.
שום דבר כאן אינו צריך להיות משהו אחר ממה שהוא. הגמישטר זאץ רשאי להיות גמישטר זאץ. לשון העגל — לשון עגל. הגן — גן. בעל המקום — ג'רוויס קוקר מגרינצינג. ומתוך כך נוצר משהו שנעשה נדיר: אותנטיות בלי מחלקת שיווק. גם השניים האלה אינם זקוקים לה, שכן ג'רוויס קוקר מגרינצינג היה קופירייטר מחונן, וגברת יוטה הייתה גרפיקאית פרסום מצוינת — התוויות, כמובן, הן מעשה ידיה
אנחנו עוזבים את הבושנשאנק הזאת בתחושה שאולי העולם עדיין לא השתלט לחלוטין על ידי קונספטים, ניתוחי קהלי יעד ובימוי חוויות. עדיין יש מקומות שפשוט עובדים. הבושנשאנק אין רזידנס היא מקום כזה.
כי היא הבושנשאנק הגדולה ביותר בעולם.
hghgffhfh