(מנפרד קלימק)
יש כורמים שאנחנו מתארים דרך היינות שלהם. וישנם המעטים שבהם בשלב מסוים אנחנו מבינים שבעצם אנחנו מתארים אדם שמפיק יין. אנטון באואר השתייך לקטגוריה השנייה והנדירה יותר הזו.
עם מותו מאבד הוואגרם לא רק אחד מגיבוריו החשובים ביותר, אלא גם מתבודד בלתי מתפשר, שבמשך עשרות שנים סירב לחשוב על יין כמוצר אופנתי – למרות תווית בעיצוב בלתי נשכח. באואר חשב במונחים של פרקי זמן, לא של בצירים. בהחלטות, לא בהיסוסים. ומעל הכול באיכות – ללא פשרות, לעיתים בעקשנות, תמיד בעקביות. והוא היה אחד מגדולי הכורמים של מעמד הביניים היינני בייצור יינות איכות – ולא רק בוואגרם. נוסף על כך, הוא היה אדם שתמיד סיפק את הסחורה באופן אמין. מיינות מזיגה מדויקים למסעדנות ועד יינות אדומים גדולים באמת. הוא, האיש האמין.
באואר נולד ב-1971, והגיע ממציאות חקלאית שלא היה לה הרבה קשר לזוהר. המשק היה קטן, היינות פשוטים למדי, והשוק מוגבל. אך כבר בשלב מוקדם ניכר אצלו דבר שלימים עתיד היה לעצב את כל יצירתו: רצון בלתי מתפשר לדיוק. המפגש עם בורגון – בעודו גבר צעיר מאוד – לא פעל כחיקוי, אלא כניצוץ מצית. שם הבין באואר שיינות גדולים אינם נוצרים בכאוס של „הטבע עושה הכול לבדו“, אלא באמצעות שליטה, סבלנות וכבוד לגפן ולענבים שנבצרו.
כאשר קיבל לידיו את המשק המשפחתי בתחילת שנות ה-90, לא היה זה מחויבות רומנטית אלא הימור יזמי. היין האוסטרי עדיין נאבק בהשלכות השערורייה, האמון היה רעוע והאפשרויות מעטות. למרות זאת, באואר בחר שלא ללכת בדרך הקלה. במקום יין בתפזורת ובינוניות אזורית, הוא בחר ביישון, סלקציה ויכולת השוואה בינלאומית – מבלי להתכחש למוצאו. מיכלי נירוסטה החליפו מכלים ישנים, השטחים הורחבו, והמגוון התחדד. ומעל הכול: הרף הוגבה.
באואר היה אחד הכורמים הראשונים בוואגרם שהראו בעקביות שאזור הלס הזה מסוגל ליותר מחביבות פירותית: לעומק, למבנה וליכולת התיישנות – בלבן כמו באדום. הגרונר ולטלינר שלו לא היו רק שגרירים מסורתיים של הזן, אלא סיפורים מדויקים על חלקותיהם ואפילו על הכרמים הספציפיים שבהן. היינות האדומים שלו – במשך זמן רב פרובוקציה עבור טהרנים רבים – הפכו לסימן ההיכר שלו: עצמאיים, מלאי מתח, חופשיים מתסביכי פרובינציה. צווייגלט, בלאופרנקיש, קברנה, מרלו – אצל באואר לא היו אלה תרגילי סגנון, אלא ניסיונות רציניים להעניק לוואגרם קול שני.
בעולם הבינו את הגישה הזו בשלב מוקדם. בארצות הברית זכה באואר לתהודה מהר יותר מאשר בארצו שלו. הוא נסע, הציג, הסביר – לא כאיש מכירות, אלא כאדם משוכנע בדרכו. ההצלחה הגיעה לאט, אך בהתמדה. שווקים נפתחו, בקבוקים מצאו את דרכם למרתפים תובעניים, והמשק צמח. אך למרות כל ההתרחבות, באואר נותר נקי להפליא מהבל. הוא לא חיפש את הבמה, אלא את האישור שבכוס.
העובדה שב-2017 הוענק לו התואר „כורם השנה“ (falstaff) הייתה פחות נקודת מפנה מאשר הוקרה מאוחרת לאדם בשיא חייו. הכרה בהישג שכבר הושג מזמן. מי שהכיר את באואר ידע: תארים לא עניינו אותו, כל עוד היינות היו טובים. והם היו טובים – לעיתים רק לאחר שנים, לפעמים לאחר עשור. הסבלנות הייתה חלק מהשקפת עולמו.
מותו הפתאומי – לאחר שנתיים כלכליות קשות והצלת החברה השקועה בחובות בידי גורם שלישי – מותיר חלל במשק (ובאזור) שלא יהיה קל למלא. לא משום שאיש אינו יכול להמשיך את ייצור היין שלו, אלא משום שבאואר ייצג גם עמדה אנטי-אופורטוניסטית, הנמצאת תחת לחץ בענף היין בעת משבר: ארוכת טווח, נטולת התרגשות, בלתי מתפשרת בדרישותיה וחופשית מאופורטוניזם אופנתי. הוא לא היה פרשן של עולם היין, אלא אדם שבאמצעות עבודתו העניק לו מבנה.
מה שנותר הן בקבוקים שגם להם דרוש זמן – בקבוקים שיזכירו אותו. ואזור שבלעדיו הוא עני יותר – לא רק ביינות, אלא גם באופי. אנטון באואר נפטר אתמול בגיל 54.