(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: Runwayml)
אני ממשיך במסע החורף שלי בין הייננים, שנועד להסביר את יוצרי היין ואת השקפת עולמם ואת מבטם למרחקים – בתקופה שבה כל העוסקים ביין נדרשים להצטייד בארגז כלים עצום כדי להגיב לשוק המשתנה לחלוטין. היום: הצליל של שני זוגות ייננים. התחנה הראשונה: ריינהסן. הגבעה האדומה היא היסטורית מונומנט של יין לבן. ריזלינג, צפחה אדומה, חומציות. יין אדום אינו מופיע כאן בסיפורים הקלאסיים – או לכל היותר כהערת שוליים. ובדיוק משום כך כדאי להתבונן ביקב של ליזה בון ובסטיאן שטרבל. השניים החלו ב-2011 להמשיך ולהפעיל את המשק של הוריהם – לא מתוך דחף רומנטי, אלא מתוך הכרח: מעבר לחקלאות אורגנית, בציר ידני, עץ גדול, תסיסה ספונטנית. לא מחווה רדיקלית כפי שרבים נהגו לטפח באותן שנים, אלא מעבר זהיר למדי לרצינות מרבית.
ה- נירשטיין שפאטבורגונדר vom Rotliegenden 2022 (€ 20,00) ממחיש בדיוק את הדבר הזה: לא קיטש של פינו מתוק-שיורי, לא חיקוי של בורגון, אלא יין רזה ומדויק, בעל מתח מינרלי, פרי עדין ועץ מבוקר: נגיעה של דובדבן לב, כמות מפתיעה של קסיס, נגיעה של ורד הבר, כמעט ללא אקליפטוס, נגיעה של מלחים מן הקרקע (לעולם לא מוגזמת) וקצת שוקולד מריר. יין מופת לתבשילי קדירה ולציד.
ה- פינו נואר 2022 (€ 11,90), יין הכניסה, צנוע להפליא – במובן הטוב ביותר. נקי, נגיש, ללא פינות הדורשות הסבר: טעים, ונעלם. ה שפאטבורגונדר רזרב 2022 (€ 26,00) ממשיך כמובן הלאה: יותר עומק, יישון ממושך יותר, שלווה מורגשת. לא משחק שרירים, אלא התכנסות. וגם יין שאפשר להניח בצד לזמן רב.
ואז ניצב על השולחן גם ה Frauengarten Spätburgunder „Wie alles begann“ 2011 (מחיר לפי בקשה). לא מוצר נוסטלגי, אלא אבן בוחן. בהשוואה ישירה ליינות 2022 מתברר עד כמה התפתח הסגנון אצל בון: פחות הצהרה של עץ, יותר דיוק, יותר ביטחון עצמי. היין מחזיק מעמד – ומספר בדיעבד מדוע הבצירים הנוכחיים נראים כה בטוחים בעצמם.
התחנה הבאה: הוואכאו שבאוסטריה התחתונה. לפני עשרים שנה, החלטתם של אליזבת פיכלר ו־ ואריך קרוצלר, שניהם ילדיהם של ייננים ידועים, להקים יקב משלהם באוברלויבן, הייתה עדיין הימור על פריצה ועל תשומת לב. כמו אצל ליזה ובסטיאן בגבעה האדומה, לא הייתה זו מחווה של מרדנות, אלא אוונגרד אינטנסיבי, התנסות ומתן אפשרות, שעשו את ההבדל: זמן רב בכרם, מגע עדין מאוד במרתף, תסיסות ספונטניות והאומץ להציב את הטרואר הרבה מעל לאופנות. טעמתי אך ורק גרונר ולטלינר.
Veltliner Supperin 2024 (€ 34,00) הוא הצהרה של הגישה הזו: הוא משקף את המיקום הייחודי במישור הדנובה, את התיבול המלוח ואת צפיפות הקרקע, מבלי ללכת לאיבוד באקרובטיקת פרי – יין שמציג תחילה מבנה ורק אחר כך פרי. ה Grüner Veltliner Rothenhof Alte Reben 2024 (€ 40,00) מרמז על מה שגפנים ותיקות מסוגלות להעניק: יותר עומק, יותר מתח, נגיעה של מורכבות עשבונית, הנישאת על רעננות מינרלית: נגיעה של פלפל, נגיעה של כורכום, נגיעה של לענה, הרבה פרי גלעיני, מעט חבוש וגם נגיעה כזו של לצ'ו מצונן. שני הוולטלינרים מדגימים עד כמה פיכלר-קרוצלר קוראים את הטרואר בעקביות ומתרגמים אותו ליין.
ה- Grüner Veltliner Kellerberg 2024 (€ 58,00) מאתר הדגל שמעל דירנשטיין הוא יין צפוף ומדויק: הוא מחבר את המינרליות העדינה יחסית של מדרונות הדנובה עם ריכוז שקט שנפתח רק לאחר כמה דקות בכוס – תוצאה של עונות הגידול הארוכות ושל הלילות הקרירים המאפיינים את הוואכאו.
ואז ה Grüner Veltliner Pfaffenberberg Alte Reben „late release“ 2015 (€ 66,00): יין שמראה מה סבלנות מחוללת. לאחר הכבישה היה היין מצומצם, מינרלי, כמעט פוריסטי. לאחר שנות יישון בבקבוק הוא נפתח כעת למרקם צפוף, קרמי ובשל – יין הדגמה לאופן המרשים שבו גרונר ולטלינר מתיישן, מבלי לאבד פרי ומשקל.