(קלוד אוגוסט הוא עורך דין מדרום טירול בוורונה — וגם למד משפט חוקתי)
בשנת 1975 מת הדיקטטור הספרדי פרנסיסקו פרנקו. פורטוגל התגברה שנה קודם לכן על עברה האוטוריטרי באמצעות מהפכת הציפורנים, ויוון סיימה את שלטון הקולונלים. באותו עשור החלה במולדתי האיטלקית מהפכה אנולוגית קטנה, שמשמעותה הכלכלית והתרבותית־היסטורית כמעט שלא הייתה ניתנת להערכה באותה תקופה. כמה יצרני יין טוסקניים החליטו להתעלם מהמוסכמות החוקיות והטעם של אזור מוצאם ולייצר יינות בהתאם להשקפותיהם שלהם. בכך הם ייסדו קטגוריה חדשה של יינות אדומים איטלקיים גדולים, שלימים נודעו ברחבי העולם בשם סופר־טוסקנים.
הססיקאיה, שהבציר המסחרי הראשון שלו היה ב־1968, והטיניאנלו מבציר 1971, היו גם ביטוי לתפיסה עצמית חברתית משתנה. בתוך כמה עשורים הפכה איטליה ממדינה בעלת אופי חקלאי בעיקרו, שבחלקים ממנה שרר עוני מר, לאחת המדינות התעשייתיות החשובות במערב. האופנה, העיצוב, האדריכלות והמכוניות שלה זכו להכרה בינלאומית. כעת הגיע תורו של היין.
ב־1976 ארגן סוחר היין הבריטי סטיבן ספירייה את טעימת העיוור האגדית בפריז, שבה ניצחו היינות הקליפורניים כמה מהיינות הצרפתיים הנחשבים ביותר. Judgment of Paris הוא כיום נושא לספרים, סרטים ואגדות אנולוגיות רבות. אולם חשיבותו האמיתית הייתה פחות בדירוגים של היינות השונים ויותר בהדחתה של סמכות תרבותית שעד אז כמעט שלא היה עליה עוררין. מעתה לא הייתה עוד חובה להצדיק את מקורם של יינות גדולים באמצעות מאות שנים של היסטוריה אירופית. יצרן יין מקליפורניה יכול היה להתמודד כשווה מול בעליו של שאטו צרפתי. מבחינת תולדות היין, שנות השבעים היו אפוא בעלות חשיבות דומה לזו שהייתה להן בתולדות הדמוקרטיה המודרנית. היררכיות שעבר זמנן איבדו מתוקפן, האפשרויות לקידום חברתי וכלכלי התרחבו, והלגיטימציה של הסמכות נדרשה יותר ויותר להתבסס על הישגים.
איני רוצה להפריז בקשר בין ההתפתחויות הללו. ההיסטוריה מכירה די והותר היסטוריונים בעלי כוונות טובות שניסו להסיק מסמיכות הזמנים של שני אירועים על קשר סיבתי ביניהם. עם זאת, כדאי לבחון את התפתחות גידול הגפנים הבינלאומי במהלך חצי המאה האחרונה גם מנקודות מבט פוליטיות וחוקתיות.
שכן היין המודרני הוא במידה רבה תוצר של הסדר העולמי הליברלי. אין פירוש הדבר כלל שהדמוקרטיה המציאה את היין הגדול. ההיסטוריה של גידול יינות האיכות האירופי חבה רבות מאוד למנזרים, לאצולה ולסדרים החברתיים המלוכניים. התפתחותם של בורגונדי, בורדו וריינגאו כמעט שלא הייתה אפשרית ללא בעלות על קרקעות מטעם הכנסייה והאצולה. בתי המלוכה האירופיים גילו תיאבון ניכר ליינות טובים, ואפילו מלכים לא נעימים במיוחד יכלו להיות בעלי טעם מעולה.
מה שהשתנה במחצית השנייה של המאה ה־20 היה הזמינות החברתית של תרבות זו. במשך מאות שנים היה היין החשוב בגדר פריבילגיה. הוא השתייך למלאי הייצוגי של בעלי הכוח, ובהמשך גם לתפיסה העצמית של הבורגנות האמידה. לעומת זאת, החברות הליברליות של התקופה שלאחר המלחמה יצרו מעמד ביניים שהלך והתרחב, ושיכול היה להשיג באמצעות עבודתו גישה למוצרי ההנאה של המעמדות השליטים לשעבר. השכלה טובה, קידום מקצועי, הכנסות גדלות, ניידות בינלאומית וקיצור הדרגתי של שעות העבודה פתחו בפני מיליוני אנשים אפשרויות שהיו עדיין חסומות בפני הוריהם וסביהם.
הם נסעו לצרפת ולאיטליה, למדו להכיר את המטבחים האזוריים, הביאו כמה בקבוקי יין הביתה והחלו להתעניין במקורם. מרכישה מזדמנת התפתחה תשוקה. ומהתשוקה נוצר בתורו שוק שלא התקיים עד אז בצורה זו.
גם מעמדו החברתי של הכורם השתנה. הכורמים, שעבודתם נחשבה במשך דורות לעיסוק חקלאי, התקדמו והיו ליזמים, למומחים המוערכים ברחבי העולם ולעיתים אף לאמנים. הפרשנות האישית שלהם לנוף עניינה לפתע אנשים ביבשות אחרות. כורמות וכורמים הוזמנו לטעימות בלונדון, בניו יורק, בטוקיו ובהמשך בהונג קונג. היינות שלהם נסקרו בכתבי עת, דעותיהם נבחנו בראיונות, והחלטותיהם העסקיות זכו למעקב קשוב. איזו קריירה יוצאת דופן עבר המקצוע הזה בתוך כמה עשורים!
שיא ההתפתחות הזאת החל לאחר 1989. עם קריסת הקומוניזם האירופי, פירוק ברית המועצות והשתלבותן הגוברת של כלכלות אסיה בסחר העולמי, נוצרה הבטחה לביטחון ולשגשוג בממדים היסטוריים. המערב הליברלי ניצח בזכות יכולתו הכלכלית. מדינות רבות שהיו בעבר סוציאליסטיות שאפו להשתלב פוליטית וכלכלית באירופה. סין הקומוניסטית ניהלה מאז סוף שנות השבעים כלכלה בעלת אוריינטציה הולכת וגוברת לשוק החופשי והצטרפה לארגון הסחר העולמי ב־2001.
ההנחה שגם המערכות הפוליטיות של מדינות אלה יעברו מתישהו ליברליזציה התבררה, כפי שאנו יודעים כיום, כמוקדמת במידה ניכרת. פתיחות כלכלית וחירות פוליטית הן שני דברים שונים מאוד. עם זאת, באותה תקופה שררה אופטימיות שאחזה אפילו במי שהבינו מעט בתיאוריות פוליטיות והתעניינו בעיקר בהתפתחות החברות שלהם. את האופטימיות הזאת חגגו בשמפניה וביין.
במסעדות לונדון ופרנקפורט, במלונות היוקרה החדשים שנפתחו במזרח אירופה, בחדרי ההנהלה של ניו יורק, במועדונים הפרטיים של שנגחאי והונג קונג, חגגו את הצלחות הגלובליזציה ביינות עילית אירופיים ואמריקאיים. בורדו קיבל בחלקים מאסיה מעמד של מטבע תרבותי. בתי השמפניה הגדולים התרחבו, היינות האיטלקיים התבססו בתפריטי יין בינלאומיים, ואפילו יקבים משפחתיים קטנים, שלאורך עשרות שנים כמעט שלא היו מוכרים מחוץ לאזורם, מצאו לקוחות מעבר לים. משקה התרבות הפך למשקה פולחן.
היין נהנה בהקשר זה מתכונה מיוחדת. הייתה לו ארץ מוצא, היסטוריה ואישיות. בכלכלה שמוצריה נעשו סטנדרטיים יותר ויותר, ושחברותיה שיווקו ברחבי העולם את אותן סחורות תחת אותם מותגים, דווקא הייחוד הגאוגרפי והטעמים הייחודיים של מוצר חקלאי הפכו ליתרון כלכלי משמעותי.
הגלובליזציה אפשרה את השיווק העולמי של המקומי. כורם מפיימונטה לא נדרש לעזוב את מולדתו כדי להצליח כלכלית בסן פרנסיסקו או בסינגפור. הוא אפילו לא נדרש להגדיל במידה ניכרת את כמות הייצור שלו. בנסיבות מתאימות, די היה שישפר את היין שלו ויתאים את מחירו בהתאם.
דווקא כיום אין להמעיט בערכה של תרומתה זו של הכלכלה העולמית הליברלית. היא אפשרה למשפחות חקלאיות רבות לשמור על אדמותיהן, לשפץ את המבנים ההיסטוריים שלהן, להשקיע בחינוך ילדיהן ולהישאר באזורים שאחרת היו נפגעים מהגירה ומדעיכה כלכלית.
כחובב יין וכעורך דין, ההיבטים המשפטיים של התפתחות זו מעניינים אותי מטבע הדברים גם כן. כרם הוא השקעה לטווח ארוך, שהרווחיות שלה תלויה בנסיבות משפטיות ופוליטיות שבעליו יכול להשפיע עליהן רק במידה מוגבלת. מי שנוטע כיום גפנים צריך להיות רשאי לסמוך על כך שהוא או צאצאיו יוכלו ליהנות מפירות העבודה הזאת בעוד שלושים, ארבעים או חמישים שנה.
ביטחון הקניין, הסדרי ירושה אמינים, חופש החוזים, בתי משפט עצמאיים ומידה מסוימת של יכולת לצפות את פעולות המדינה הם בעלי חשיבות ניכרת למגזר מקצועי זה. לכך מצטרפות האפשרויות של תנועת סחורות חופשית, שיתוף פעולה בינלאומי וחילופי ידע מדעי ללא הפרעה. דמוקרטיה ליברלית אינה מבטיחה יינות מצוינים. אך היא יכולה ליצור תנאים מצוינים להיווצרותם ולקיומם הכלכלי.
לכן בולט לעין שרוב הייצור העולמי של יין מתרחש כיום במדינות בעלות משטר דמוקרטי. איטליה, צרפת, ספרד, גרמניה, אוסטריה, ארצות הברית, אוסטרליה, ניו זילנד, ארגנטינה, צ'ילה ודרום אפריקה מהוות חלק מהותי מכלכלת היין הבינלאומית. בשנת 2025 לבדה הייתה אחראית האיחוד האירופי לכשישים אחוזים מייצור היין העולמי.
אין ספק שגם לחלוקה גאוגרפית זו יש סיבות אקלימיות, היסטוריות ודתיות. קיימים יינות מצוינים ממדינות שאינן חופשיות מבחינה פוליטית, וסין השקיעה בעשורים האחרונים מאמצים ניכרים בבניית תעשיית יינות איכות משלה. גם עליית גידול הגפנים הצ'יליאני החלה בחלקה כבר תחת הדיקטטורה של פינושה. הצלחה כלכלית אינה בלתי אפשרית כלל תחת ממשלות אוטוריטריות. הטענה שרק אנשים חופשיים יכולים לייצר יין טוב תהיה בלתי מבוססת מבחינה היסטורית ונועזת למדי מבחינה אנולוגית — אך אי אפשר לדחותה לחלוטין.
ובכל זאת, נדמה לי שהמגוון יוצא הדופן של עולם היין העכשווי קשור במידה מיוחדת למודל הליברלי. שוק יין מתפקד חי מהחלטות אישיות, מטעמים שונים, מהשקפות מתחרות ומהאפשרות לסטות מהדעות המקובלות. הוא זקוק לציבור ביקורתי, לכותבים עצמאיים, למסעדנים אוהבי ניסויים ולצרכנים המרשים לעצמם לגבש שיפוט משלהם. הרי גם הסופר־טוסקנים נוצרו משום שכמה אנשים לא רצו לקבל את השקפותיהן של הרשויות המוסמכות עליהם.
כיום אנו עדים להתפתחות המעוררת דאגה מסוימת. הדמוקרטיה הליברלית וכלכלת היין הבינלאומית נתונות ללחץ בו־זמנית. שתיהן מאבדות ממובנותן מאליהן בחברה, ושתיהן מתמודדות עם שחיקת התנאים הכלכליים והתרבותיים שאפשרו את עלייתן. מכון V-Dem השוודי זיהה בדוח הדמוקרטיה שלו לשנת 2026 בסך הכול 44 מדינות שבהן מתרחשים תהליכי אוטוקרטיזציה. רק 18 מדינות נעו לכיוון של דמוקרטיזציה נוספת. לפי חישובי המכון, המידה הממוצעת של חירות דמוקרטית, ביחס לאוכלוסיית העולם, חזרה בינתיים לרמה של סוף שנות השבעים. דווקא של אותה תקופה שבה החלה עלייתה של תרבות היין הבינלאומית המודרנית.
הארגון הבינלאומי לגפן וליין מדווח בינתיים על צריכת יין עולמית של כ־208 מיליון הקטוליטר בשנת 2025. שטח הכרמים העולמי הצטמצם זו השנה השישית ברציפות. גם סחר היין הבינלאומי איבד הן מנפחו והן מערכו.
יהיה בלתי רציני להסיק מיד משתי ההתפתחויות הסטטיסטיות הללו על קשר סיבתי. ענף היין מתמודד עם שינויי אקלים, התפתחויות דמוגרפיות, הרגלי צריכה משתנים ובעודף־יתר מבני ניכר באזורים מסוימים. חלק מהבעיות הללו כבר היו קיימות במהלך שלב הצמיחה הכלכלית הגדולה. אך המשבר בסדר העולמי הליברלי מחריף אותן.
תחיית הפרוטקציוניזם, הקמתם של מחסומי מכס חדשים, השימוש הפוליטי ביחסי מסחר, הנטל המתמשך של עלויות מחיה עולות על מעמדות הביניים האירופיים ואי־הוודאות הגאופוליטית פוגעים בענף שבמשך עשרות שנים הסתמך על הפתיחה הבינלאומית של השווקים. הכורם בטוסקנה, במוזל או בבורגונדי יכול היה להניח עד לפני עשרים שנה שבעתיד יעמדו לרשותו שווקי מכירה נוספים. כיום הם נאלצים להביא בחשבון שגם שווקים שכבר נפתחו בפניהם עלולים להילקח מהם מחדש באמצעות החלטות פוליטיות.
אפילו השוק הסיני איבד חלק ניכר מהדינמיות הקודמת שלו. הרפובליקה העממית, שכונתה בעבר מדינת סף, היא זה מכבר מעצמה תעשייתית וטכנולוגית, שהעימות הכלכלי שלה עם המערב משפיע במידה ניכרת על תנאי הסחר העולמי. התקווה שעם צמיחת השגשוג הסיני יתבססו באותה מידה גם הליברליזם הפוליטי ותרבות ההנאה המערבית התבררה כאשליה.
עסקי היין הם מדד רגיש במיוחד לביטחון החברתי. כמעט איש אינו זקוק לבורדו טוב כדי להבטיח את קיומו החומרי. קונים אותו משום שרוצים להרשות לעצמם משהו, משום שחוגגים הצלחה, משום שמצפים לאורחים או משום שמקווים לערב נעים. גם רכישת יין שמתכוונים לשתות רק בעוד עשרים שנה כוללת מידה ניכרת של אמון בעתיד.
לעומת זאת, מי שדואג למקום עבודתו, לפנסיה שלו או ליציבות הפוליטית בארצו, עשוי לשנות מדי פעם את סדרי העדיפויות שלו. לביקוש למוצרי הנאה יש גם ממד פסיכולוגי, שלדעתי הניתוחים הכלכליים הקלאסיים מעניקים לו תשומת לב מועטה מדי.
נוסף על כך, בחברות המערביות שלנו ניתן להבחין בשינוי בתפיסת החירות, שמעורר בי, כליברל שמרני, אי־נחת לא מבוטלת. הנכונות להותיר לאנשים בוגרים את האחריות להחלטותיהם הפרטיות מאבדת תמיכה בתחומים מסוימים. הדבר נכון גם לגבי צריכת משקאות אלכוהוליים.
הסיכונים הרפואיים של צריכת אלכוהול אינם מוטלים בספק. הסברה בעניינם היא אחת ממשימותיה הלגיטימיות של המדינה ושל מוסדותיה. חברה ליברלית בהחלט רשאית לקוות שאזרחיה יחיו חיים בריאים. עם זאת, עליה להכיר בכך שעבור היחיד הבריאות אינה בהכרח הערך הבלעדי או העליון של קיומו. היקף הדאגה המדינתית וגבולות הפטרונות החברתית הם אפוא גם שאלה הנוגעת לתפיסה הליברלית העצמית שלנו.
עם זאת, יהיה מוטעה לפרש כל רגולציה בתחום מדיניות הבריאות כבר כביטוי להשקפה אוטוריטרית. גם מדינות בעלות משטר חופשי זקוקות לכללים. השאלה המכרעת היא אם הכללים מידתיים, אם הם עומדים בבחינה ציבורית ואם נותר ליחיד מרחב מספיק לעיצוב חייו באחריות אישית.
על תעשיית היין להשתתף בדיון הזה. עם זאת, עליה לעשות זאת מתוך שאיפה אינטלקטואלית מעט גדולה יותר מזו שהפגינה עד כה. עניינה אינו יכול להצטמצם לשמירה על מחזור המכירות שלה. הוא נוגע גם למשמעות התרבותית של הנאה הנקבעת באופן עצמאי בחברה חופשית.
ולבסוף, בדיונים על עתיד היין נשכח לעיתים קרובות שהוא מאפשר צורה מיוחדת של מפגש חברתי. סביב השולחן נפגשים אנשים בעלי השקפות פוליטיות שונות, אינטרסים מקצועיים וחוויות אישיות שונות. במשך כמה שעות הם חולקים נושא משותף לתשומת לבם. הם משוחחים, חולקים זה על זה ולעיתים אף מפתחים הבנה להשקפותיו של בן שיחם.
אין ספק שגם סביב שולחנות ערוכים כבר הוחלט על מלחמות. איני רוצה להפוך את היין לרומנטיזציה של עושה שלום. אולם הנכונות ליהנות יחד, לארח ולחלוק על הזולת באופן מתורבת שייכת לאותם הישגים תרבותיים שבלעדיהם דמוקרטיה ליברלית תתקשה להתקיים לאורך זמן. היסטוריונים של המרחב הציבורי הפוליטי תיארו די הצורך את חשיבותם של בתי הקפה, הסלונים ובתי המרזח האירופיים להתפתחות הבורגנות המודרנית. שכן דמוקרטיה זקוקה למקומות מחוץ למדינה, שבהם אנשים יכולים לקיים קשרים זה עם זה ולגבש את דעותיהם. תרבות השולחן האירופית הייתה ועודנה מקום כזה.
ייתכן שיום אחד נתבונן בעשורים שבין שנות השבעים של המאה הקודמת לתחילת העשור השלישי של המאה הזאת כעל תקופה היסטורית יוצאת דופן. כעל תקופה שבה חירות דמוקרטית, שגשוג כלכלי, הבנה בינלאומית והתרחבות עצומה של אפשרויות ההנאה האישיות התחברו למערך חברתי מיוחד.
העובדה שתקופה זו נראתה לנו מובנת מאליה הייתה אחד מיתרונותיה הגדולים ביותר, ובה בעת אחת מסכנותיה הגדולות ביותר. ראינו במה שהושג מצב קבוע ויציב. האמנו שהקשרים הכלכליים בין בני האדם יפחיתו בהדרגה את הסכסוכים הפוליטיים, שהשגשוג העולמי ימשיך לצמוח ושחירותו של היחיד תתבסס בטווח הארוך. הרמנו כוסית לעתיד הזה. כעת עלינו לשאול את עצמנו אם עשינו די כדי לשמרו.
לכלכלת היין הבינלאומית יש אינטרס חיוני בשיקום סדר עולמי אמין, פתוח ושליו. יש לה גם עניין ברווחתן הכלכלית של שכבות רחבות באוכלוסייה ובחירותו של היחיד לעצב את חייו בהתאם להשקפותיו שלו. לכן עליה להבין שעתידה יוכרע גם מחוץ לכרמים.
אינני סבור שעם שקיעתה של הדמוקרטיה הליברלית ייעלם גם היין הגדול. אנשים אמידים יהיו קיימים תחת כל סדר פוליטי, ושליטי מדינות אוטוריטריות נוטים, כפי שמלמד הניסיון, שלא לוותר לעצמם על ההנאות שהם מונעים מאחרים. מה שעלול להיעלם הוא דבר יקר בהרבה מבחינה היסטורית: השתתפותן של שכבות רחבות באוכלוסייה, שנבנתה במשך עשרות שנים, באחת מתרבויות ההנאה העתיקות ביותר של האנושות.
היין הגדול יחזור להיות פריבילגיה של מעטים. בכך ייסגר מעגל היסטורי לאחר חצי מאה של חירות יוצאת דופן. ואנחנו נמצא את עצמנו שוב בדיוק במקום שבו כבר היינו לפני מאות שנים.