(מערכת)
כבר שנים שינואר מוכרז כחגיגת השיא המוסרית של ההתנזרות. עם כותרות שנשמעות חד־משמעיות כל כך, עד שנדמה שמטרתן לחסל כל שאלה כבר בראשיתה: אלכוהול הוא רעל. כל טיפה מזיקה. נקודה. מה שנעלם באופן שיטתי אינו הספק — אלא הראיות. או ליתר דיוק: אותן ראיות שאינן מתיישבות עם הנרטיב החינוכי.
הטקסט שפורסם כעת ב־ ניו יורק טיימס ב־16 בדצמבר 2025 מחזיר את המורכבות המודחקת הזאת לדיון בבהירות יוצאת דופן. והוא עושה דבר שבסביבת ינואר היבש נחשב עד כה כמעט לחילול הקודש: הוא מראה שהתמונה המדעית אינה סגורה, אינה חד־משמעית ובוודאי שאינה נקייה מבחינה מוסרית כפי שכלי התקשורת החינוכיים מרמזים לנו כבר שנים.
נקודת המוצא היא סקירת ספרות חדשה של איגוד הלב האמריקאי, שעדיין לא בוטלה או הוחדרה תחת השפעתו של קנדי לענייני בריאות — ובניגוד לרוח התקופה — עומדת על כך שצריכת אלכוהול קלה, המוגדרת כמשקה אחד עד שניים ביום, אינה מציגה סיכון מוגבר למחלת לב כלילית, לשבץ או למוות לבבי פתאומי — ובנסיבות מסוימות אף עשויה להיות קשורה לסיכון נמוך יותר. בניסוח המקורי נאמר שצריכה קלה "לא הציבה כל סיכון למחלת לב כלילית, לשבץ, למוות פתאומי ואולי גם לאי־ספיקת לב, ואף עשויה להפחית את הסיכון" (ניו יורק טיימס, 16.12.2025).
די בקביעה הזאת כדי להפעיל שרשרת אזעקות. שכן היא סותרת את התזה בדבר "אין רמה בטוחה", שנכפתה באגרסיביות בשנים האחרונות. וכאן בדיוק מתחילה הבעיה האמיתית: לא המדע הוא חד־משמעי, אלא הבחירה במה שמסופר לציבור.
הטקסט של ניו יורק טיימס משחזר בקפידה מדוע עקומת ה־J המפורסמת — המתארת מאז שנות ה־20 של המאה הקודמת כי לשותים מעט יש, מבחינה סטטיסטית, שיעורי תמותה נמוכים יותר מאשר לנמנעים ולשותים כבדים — יצאה לשמצה. מבקרים הצביעו בצדק על כך שרבים מהנמנעים כביכול היו אנשים שחלו בעבר או אלכוהוליסטים לשעבר. לכך ששותים מתונים הם לעיתים קרובות בעלי השכלה גבוהה יותר, גישה טובה יותר לטיפול רפואי ותנאי חיים יציבים יותר בסך הכול. כל אלה טיעוני נגד תקפים.
אך תקפה באותה מידה גם הממצא הבא, שהרטוריקה החינוכית אוהבת להשמיט: גם שיטות חדשות יותר, כגון רנדומיזציה מנדלית, לא הצליחו עד כה להוכיח, שלשותים מתונים יש סיכון גבוה יותר למחלות לב או למוות. להפך: במחקרים האלה, אנשים שמסיבות גנטיות אינם סובלים היטב אלכוהול ולכן כמעט שאינם שותים היו לא בריאים יותר מאשר צרכנים קלים. ממצא שלפי ניו יורק טיימס לפחות אינו "מפריך את ההשערה ששתייה קלה מועילה" לפחות אינו מפריך.
וכאן הדברים נעשים פוליטיים. שכן בנקודה הזאת נקבע אם מסבירים את המדע — או מבקשים לחנך.
ה ניו יורק טיימס מציין בגלוי את מה שכלי תקשורת רבים מסתירים: שחלקים גדולים מהסיקור על אלכוהול כבר אינם מכוונים להבנה, אלא להכוונת התנהגות. "אם אינך שותה, אל תתחיל", אומרת המנהלת הרפואית של איגוד הלב האמריקאי — משפט שנשמע הגיוני, אך בו בזמן מקפיא את הדיון. שכן בין לא להתחיל ו־ לבוז מבחינה מוסרית יש הבדל. וההבדל הזה נמחק באופן שיטתי בינואר היבש כבר שנים.
חושפנית במיוחד היא הטענה שמעלים מבקרי מחקר איגוד הלב האמריקאי עצמו — ושניו יורק טיימס אינו מסתיר: שלמחברים מסוימים היה קשר לתעשיית האלכוהול. זה רלוונטי. אך הרלוונטיות הזאת מופעלת באופן סלקטיבי. שכן אותה מידת הקפדה מוחלת לעיתים רחוקות כאשר מדובר במחקרים שמקורם ברשתות של מדיניות התנזרות, שסדר היום שלהן ברור באותה מידה. שקיפות אינה כביש חד־סטרי.
מה שנעשה כאן גלוי אינו מאבק על בריאות, אלא על השליטה בפרשנות. לא הסברת סיכונים מול הנאה — אלא שליטה מול דו־ערכיות. ינואר היבש פועל רק כל עוד הוא יכול לטעון שאין על מה לדון. ניו יורק טיימס הורס את הטענה הזאת לא באופן פולמוסי, אלא עיתונאי. בכך שהוא מראה שאפילו רופאים מובילים נאלצים להודות: תמונת הנתונים סותרת. ההשפעות קטנות. הקשרים מורכבים. ורבות מהקביעות מבוססות על מחקרי תצפית, שכפי שאומר פרופסור ג'ון יואנידיס מסטנפורד: "חלשים למדי מעצם הגדרתם".
העובדה שטקסטים כאלה כמעט שלא צוטטו בינואר עד כה, שלא לדבר על כך שנדונו, אינה מקרית. הם מפריעים למסר הברור. הם דורשים חשיבה במקום ציות. והם מזכירים שהנאה, מתינות ואחריות אינן זהות להתנזרות מכוח פקודה.
אולי זה ישתנה ב־2026. אולי לא. אבל באמצעות הטקסט הזה, ניו יורק טיימס סיפק משהו שחסר מאוד בשיח: הזמנה לאי־נוחות. והכרה בכך שציונים מוסריים אינם תחליף ליושר מדעי.
Wineparty לא ישכח זאת בינואר היבש הקרוב. ואנחנו נעקוב מקרוב מאוד אחרי מי יצטט את המחקר הזה — ומי שוב יעמיד פנים כאילו הוא אינו קיים.