מאת מנפרד קלימק
זה מתחיל במספר. 98. הוא ניצב שם, שחור על גבי לבן, מתחת ליין שכמותו לא היה עדיין באוסטריה. 98 נקודות פארקר לבלאופרנקיש „Ried Spitzerberg – Obere Spitzer“. הציון הגבוה ביותר שניתן אי פעם ליין אדום אוסטרי. אפשר לקרוא לזה אות הוקרה. או נקודת מפנה.
דורותיאה מור מעולם לא ייצרה יין למען נקודות ופרסים. היא עבדה למען רעיון: הרעיון של בלאופרנקיש כתשובה שקטה, עמוקה ומינרלית, אלגנטית להפליא, לעולם של יינות אדומים שהולך לאיבוד לעיתים קרובות מדי בתוך פרי ושומן. כעת היא ניצבת שם, עם דירוג הכופה תשומת לב בינלאומית, ועם יין החומק מכל ראווה.
ההתהוות
הסיפור מתחיל בשיבה. בשנות ה־90 חוזרת מור לפרלנקירכן, אל הספיצרברג, המקום שבו גדלה במשפחת איכרים קטנה ומבוססת. מה שבא אחר כך אינו תוכנית קריירה, אלא עימות עם הנוף. הספיצרברג אינו מקום מזמין. האדמה: דלה. הרוחות: קשות. היבולים: נמוכים. ובכל זאת היא מתחילה לרכוש חלקה אחר חלקה. לשתול גפנים, להכות שורשים. לא מפני שזה קל – אלא מפני שההר ראוי לכך.
היא מתסיסה באופן ספונטני, דורכת ברגליים, מבקבקת באיחור. צמצום במקום בנייה. היינות אינם אמורים להיראות כמי שיוצרו. הם אמורים להיות משהו שהתרחש. בלאופרנקיש, היא אומרת, אינו זקוק למסכה. הוא זקוק לזמן ולטרואר הנכון.
ההר
הספיצרברג הוא ההפך מנוחות. הוא כופה בהירות. הרוח מייבשת. האדמה אוגרת מעט. השורשים מחפשים מזון. ומוצאים אותו עמוק באדמה. בתוך שדה המתח הזה נוצרת סגנוניות המסרבת להתחבב. מלוחה, קרירה, מרירה. לא יין אדום לחדר האח. אלא לחך ולראש. למי שאינם מבלבלים עומק עם סמיכות.
דורותיאה מור לא המציאה מחדש את הבלאופרנקיש. היא הפשיטה אותו. עד שנותר רק העיקר.
הנקודות
ואז מגיע הרגע. 98 נקודות. Robert Parker’s Wine Advocate. מונומנט בעולם היין. לפתע האוברה שפיצר אינו עוד כתובת סודית, אלא אמת מידה. עבור חלק מהאנשים זו הכתרה. עבור אחרים – גירוי.
כי מיד הם מופיעים, הקולות. קולות ספקניים הלוחשים: הרי זו בועה. כמה אנשי תקשורת ויין כותבים לעצמם את עולמם מחדש. טועמים, מעריכים, מנקדים, כאילו כל זה הוא מועדון. כולם מכירים את כולם. טועמים זה את זה. מרימים זה את זה.
איזו שטות!
מי ששותה את היינות של מור, בעיניים עצומות או במודעות מלאה, מזהה מיד שלא נרטיב זוכה כאן להערכה, אלא אופי. לא מדובר בסצנה, אלא בפרופיל. ומדובר בבלאופרנקיש השואף כלפי מעלה נגד כל כוח הכבידה. כי הוא מסוגל לכך.
הקו
האוברה שפיצר אינו לבדו. גם הכרמים האחרים – רוטרד, ליבקינד (חלקה יחידה), Samt & Seide – מפגינים פרופיל, אדמה חשופה, מהות. אין זה מקרה שהדירוגים גבוהים לאורך כל המגוון. זהו תוצאה של עקביות.
מה שמור עשתה אינו רק גידול ענבים וייצור יין. זו טופוגרפיה. היא החזירה לספיצרברג את קולו – ולנו את היכולת להקשיב לו.
ההמשך
למור יש מרתף חדש – עם מבנה יקב חדש. מצומצם, פונקציונלי, שנבנה בקרבת ההר. יש לה מעמד אורגני. יש לה אישור בינלאומי. ויש לה אג'נדה: הבלאופרנקיש אינו יין של פשרה. הוא אינו תחליף לספätבורגונדר. אינו בחירה שנייה. אלא קטגוריה בפני עצמו. תשובה אוסטרית לשאלה כיצד יין אדום יכול לטעום כשמסירים ממנו את כל מה שמכביד עליו.
הפליאה
מה שנותר הוא פליאה. מכך שאזור שאיש לא התחשב בו במשך עשרות שנים מכתיב לפתע את הקצב. ומכך שייננית מותחת קו חדש – נגד הרעש ובעד הדיוק. וכל זאת בתקופות הקשות ביותר שידע היין האדום אי פעם. כעת, עם זאת, הוא חזר. לפחות לזמן קצר, לפחות לכותרות. לפחות בכל זאת.