(קלוד אוגוסט)
הינואר היבש עומד בפתח. עוד שנה, עוד ניסיון, עוד מאמץ להפוך חודש שלם לאזור של טיהור מוסרי. מה שהחל ב-2024 כמסע צלב של תרבות הפופ – נגד האלכוהול בכלל ונגד היין בפרט – עשוי בינואר הזה לאבד לראשונה חלק ניכר מהשפעתו. הגל הראשון של הקמפיין היה קולני, צורם ומיסיונרי: ברית מושלמת בין שני מחנות שבדרך כלל אין ביניהם דבר משותף. מצד אחד, מטיפי התנזרות בעלי מטען דתי, המגדירים את האלכוהול כסכנה מוסרית. מצד שני, סיעת הוולנס המודעת־לעצמה עד היפר, הבורגנות העירונית, שהופכת את הסגפנות למעלה. שניהם מצאו ביין יריב שמתאים היטב לפוליטיקה סמלית: זקן מדי, חופשי מדי, חושני מדי, בלתי ניתן לשליטה במידה מספקת.
אולם בינואר הזה משהו עשוי להשתנות. מסתמן שאנשים רבים כבר אינם מאמצים באותה מידה של שכנוע את הנרטיב שלפיו היין הוא בעיה חברתית. המונופול על הפרשנות נסדק. העייפות גוברת. ההעצמה־העצמית של השנים האחרונות – היין כאויב, ההנאה כחשודה – נשמעת שחוקה. כי אנשים מסוגלים לשאת להט של קמפיינים רק במידה מוגבלת. ואיש אינו מגלה בהתנזרות זהות שמחזיקה מעמד מעבר לחודש הקלנדרי שמקיף אותה.
כמובן: גם ב-2026 רבים יפחיתו את הצריכה. גם זה טוב והגיוני. אבל בין הפסקה נבונה לבין שליחות מוסרית מפרידים עולמות. ושם בדיוק נוצרת התרחקות. השאלה המתבקשת היא אם עדיין אפשר להצדיק את המלחמה נגד היין בלי לגלוש אל הצורם. בלי הגזמות. בלי איומים. בלי ניסיון לבטל את ערכה התרבותי של ההנאה.
הדיון המתקרב כנראה יהיה שוב קולני. אך האם עדיין יש לו אותה עוצמה כמו בשנים הקודמות, זאת עדיין שאלה פתוחה. כי אנשים כבר הבינו מזמן מה עומד מאחורי המסרים: לא דיון אמיתי בבריאות, אלא משחק כוח על השליטה בפרשנות. לא הסברה על סיכונים, אלא שליטה. לא הסברה, אלא חינוך מחדש.
היין יחזיק מעמד בינואר הזה לא בזכות הגנה הירואית, אלא בזכות הנורמליות. כי ההנאה אינה נעלמת. כי התרבות נשארת. וכי האדם, למרות נכונותו להשתנות, מתקשה לשאת דבר אחד: הטפה מוסרית נטולת טעם.