(מנפרד קלימק / WELT am SONNTAG / צילום: קלימק / תמונה מונפשת: runwayml)
רולנד וליך מדבר על יין כאילו מדובר בגיאופוליטיקה. הדבר מעורר תמיהה. אבל וליך, בן 63, כורם בגרוסהפליין, יישוב השוכן ממש מדרום לאייזנשטט, בירת בורגנלנד האוסטרית – וכמי שיקב מוריץ שלו התפרסם למעשה ברחבי עולם היין בזכות הבלופרנקישים המפוארים שלו – אינו אדם המסתפק בגבולות לאומיים או בכינויי מקור כשהוא חושב על יין ועל גידול גפנים. מבחינתו, העבודה האמיתית מתחילה בשאלה מה פירושו של מקור בכלל, והאם הוא עדיין עולה בקנה אחד עם גבולות המדינות של ימינו. "ההקשר ההיסטורי שלנו אינו אוסטריה, אלא הונגריה", אומר וליך. בכך הוא אומר דברי אמת, אך ברפובליקה האלפינית אין הדבר בהכרח מקנה לו פופולריות.
בורגנלנד, שממנה מגיע וליך, היא ישות צעירה: רק מאז 1921 היא חלק מאוסטריה, ולפני כן הייתה במשך מאות שנים מערב הונגריה. זהו אזור ללא זהות שהתפתחה תחת שמו הנוכחי. מרחב שנדרש תמיד לספר את סיפורו מחדש. וליך עושה בדיוק זאת. והוא עושה זאת ברדיקליות ידידותית ובקול חרישי, התובע שקט בחדר.
המונח שלו לאזור גידול היין הזה הוא פאנוניה. חבל ארץ גדול המשתרע מעבר לגבולות: מבורגנלנד דרך הונגריה ועד לחלקים מסלובקיה ומסלובניה. מה שמחבר ביניהם אינו הפוליטיקה הלאומית של מדינות השונות מאוד זו מזו כיום, אלא האקלים, הגאולוגיה וההיסטוריה התרבותית. "כשאתה עומד במדרונות טוקאי, או ברכס לייטה, או בספיצרברג שבאזור קרנטום", אומר וליך, "אתה מרגיש: זהו אותו נוף."
זו יותר מטענה פואטית. זוהי תוכנית עבודה. מתוך צורת החשיבה הזו נולדים הפרויקטים של וליך בהונגריה – ובראשם "Hidden Treasures". שם שנבחר במכוון באנגלית עבור גישה מורכבת. יחד עם כורמים הונגרים בטוקאי, בשומלו ועל שפת אגם בלטון, מנסה וליך לחשוף את מה שהוא מבין כליבת המקור: זן הענבים, הקרקע, האקלים – ללא הפרזה סגנונית. השיטה פשוטה באותה מידה שהיא עדיין רדיקלית: עבודה מדויקת בכרם, התערבות מינימלית במרתף, תסיסה ספונטנית, מעט גופרית. "אנחנו רוצים להבין את מה שיש. וזה אפשרי רק אם נותנים לו להיות."
Hidden Treasures אינו פרויקט כפי שמנהלי פרויקטים מבינים פרויקטים. זהו תהליך. וליך מביא עמו ניסיון וחוש מחודד וברור למקור, ואילו השותפים המקומיים מביאים את היכרותם עם חלקות הכרם שלהם. העובדה שמתוך כך מתפתחים סגנונות חדשים היא חלק מהרעיון. במרכז עומד הפורמינט – מבחינת וליך, אחד מזני הענבים האירופיים הגדולים. יחד עם בלופרנקיש הוא מהווה עבורו את היסוד לזהות פאנונית: שני זנים שאינם רק ממחישים את המקור, אלא נושאים אותו בתוכם מאז ומתמיד.
החשיבה של וליך יוצאת נגד עולם יין שבמשך עשרות שנים הת ориентיר לפי מודלים שהיו רחוקים מן האזורים עצמם: בורדו, בורגונדי, נורמות סגנוניות בינלאומיות. "במשך מאה שנים העתקנו", הוא אומר: "לעיתים קרובות היטב, לפעמים היטב מאוד – אבל לעיתים רחוקות באופן עצמאי." המחיר: אובדן של הבנה עצמית. וליך מנסה להפוך את התהליך הזה. לא באמצעות אופנות חדשות או בעזרת מדיה חדשה, אלא באמצעות חזרה אל מה שכבר נמצא כאן מזמן – הדיוק בעשיית היין.
העובדה שגישה זו לגידול היין מחוללת שינוי ניכרת בעיקר בקרב כורמים צעירים יותר. דור שמחפש פחות הכרה פופולרית ויותר תוכן. "המחמאה הגדולה ביותר היא כשהם מאמצים את זה", אומר וליך. "אז אתה יודע שזה יימשך."
בסופו של דבר, אומר וליך, עבודתו היא ניסיון להפוך שוב לקריא אזור מרכז־אירופי גדול. לא כנרטיב במובן השיווקי המקובל, אלא כמרחב תרבותי. עבור אחדים, לא רק בתחום גידול היין, זהו מעשה פולשני. אבל עשיית חברים מעולם לא הייתה מטרתו של וליך. וזה, למעשה, מאוד לא־אוסטרי.