(מאת רוברט קמוטו / דרך ג'אניס רובינסון / תמונה מונפשת: runwayml / היינן: קלוסטר אם שפיץ, בורגנלנד)
כיום אי אפשר לדבר עם איש בעולם היין בלי לדבר על המשבר: הצריכה יורדת, בני דור המילניום ודור ה־Z פונים לקוקטיילים או למוקטיילים, והמכסים האמריקאיים והאיומים גורמים (כפי שסבא וסבתא שלי היו אומרים, בעודם אוחזים בבטנם) לכאבי בטן.
משברי יין באים והולכים, זה ברור. אבל הפעם התחושה שונה, משום שכל דבר אחר בעולמנו נמצא גם הוא במשבר. וכל זה מתערבב עם עולמות היין והגסטרונומיה.
מצבם הכלכלי של אנשים רע, דולר כבר אינו שווה דולר, ואנשים מפוטרים כדי שיוחלפו בבינה מלאכותית. ואז יש גם שמות נרדפים חדשים לעולם שהתהפך על ראשו: גרינלנד, מיניאפוליס, אפילו קנדה!
העולם הישן המום. החיים נמשכים, אבל מי יודע לאן? הרגע הזה מרגיש מאוד כמו סוף שנות השבעים. רק שעכשיו אנחנו מבוגרים יותר, ואין לנו אפילו את המפלט של הפאנק־רוק.
באקלים הזה, אוריגמי קולינרי בדמות ארוחות צהריים ב־250 דולר, רשימות יין שמתחילות בכמעט 100 דולר לבקבוק ומטפסות עמוק אל מחוזות ארבע הספרות של עולם הכת, ו־50 דולר לכוס בארולו נראים לא רק בלתי מושגים, אלא ממש מנותקים מהמציאות.
בועה? אני חושב שהגענו לשיאו של חצי מאה של שגשוג היין והגורמה, שהפך מזון גופני ורוחני מהחווה לשולחן למוצר מותרות.
היין היה לעיתים קרובות נושא לוהט או במה במאה הזו, כדי להציג לראווה את טעמנו המעודן ואת עצמנו. יצרנו סביבו שבטים שניתן לחזותם לפי פרופיל דמוגרפי או לפי קעקועים.
יש לי בעיה עם זה. משום שיין ואוכל לעולם לא צריכים להפריד בין אנשים. יין ואוכל צריכים להפגיש בין אנשים.
מה שאני מציע הוא חוזה חברתי חדש בין יצרני היין, עולם הגסטרונומיה והצרכנים – כדלקמן.
חוזה חברתי חדש
סעיף 1
יש הצפה של קובז'ים מיוחדים מצד יצרני היין; מה שמכונה בפי עצמם „יינות חשובים“, אף שלמעשה אינם כאלה. יינות אגדיים אינם נוצרים בן לילה. עולם היין אינו זקוק לעוד אייקונים, אלא ליינות „טובים“ ומוצקים.
סעיף 2
מהו יין טוב? יינות טובים מכבדים את סביבתם, את עובדיהם ואת צרכניהם. הם גדלים ללא חומרי הדברה וקוטלי עשבים (קוטלי פטריות הם שאלה מורכבת הרבה יותר). הם טעימים כמו ענבים מותססים וכמו אדמתם, ואינם מוכתמים באלכוהול מופרז, ביותר מדי עץ או – בהקשר זה – בפגמים כמו חומציות נדיפה גבוהה או ברטנומיces, שלעיתים מתרצים אותם כ„טבעיים“.
סעיף 3
למען קיימות אקולוגית עלינו לבחון מחדש הכול בכרם: ממערכות נטיעה דרך זמירת גפנים ועד לחומר הריבוי. האקלים השתנה, מחלות הגפנים התפתחו – הגפנים עצמן לא. בתחום זה עלינו להיות פתוחים לעריכת גנים (לא להנדסה גנטית), כדי להגביר את עמידות הצמחים.
סעיף 4
יין במידה ליד השולחן יכול להיות חלק מאורח חיים בריא.
סעיף 5
יין במידה ליד השולחן יכול גם לעודד אופי בריא אצל מנהיגינו. במבט קצר ולא מדעי ברשימת הנמנעים מאלכוהול אני רואה את אדולף היטלר, בניטו מוסוליני, פוטין ואת POTUS – כולם נרקיסיסטים לא מאוזנים. נשיאים אמריקאים עם מרתפי יין התחילו בוושינגטון ובג'פרסון ומגיעים עד לנשיאים המודרניים חובבי היין שלנו משני המחנות הפוליטיים, ברק אובמה ורונלד רייגן – כולם מוערכים בזכות תכונותיהם האישיות.
סעיף 6
היצרנים חייבים להיות שקופים בנוגע לכל רכיב שנכנס ליין. כאשר יצרן ריבה מוסיף למוצר שלו חומצת לימון או גומי ערבי, הדבר מצוין ברשימת הרכיבים. כך צריך להיות גם ביין.
סעיף 7
עולם הגסטרונומיה אינו יכול להמשיך להתייחס ליין כאל פרה חולבת. אני יודע שמסעדות רבות נאבקות בבעלי נכסים חמדנים ובחשבונות מס אבסורדיים. אבל תוספות המחיר על היין יצאו מכלל שליטה. בערים בארצות הברית, כוס יין יחידה ב־25 דולר בבר יין או במסעדה מכסה לעיתים קרובות את עלותה של בקבוק שלם. המחירים האלה מרתיעים והופכים את היין לאליטיסטי ולבלתי נגיש. מי רוצה להתנסות במחירים כאלה?
סעיף 8
יין עוסק באוכל ובשיתוף. בואו נחזיר את השולחן למרכז, כמקום שבו אנו נהנים מחברתם של אחרים.
סעיף 9
אנחנו לא בהכרח זקוקים ליותר שפים סלבריטאים, אבל אנחנו זקוקים ליותר טבחים טובים וליותר מנהלי מטבח מעולים. באיטליה, שבה המטבח התפתח במשך מאות שנים כתרבות שמפיקה את המיטב מן הטבע ללא בזבוז, הטרטוריות והמסעדות הטובות ביותר מבטאות את אזוריהן בחן ובפשטות. המטבח הוא, כמו היין, חקלאות ומלאכה – לא אמנות עכשווית.
סעיף 10
אנחנו זקוקים להגדרה חדשה של מותרות. מותרות אמיתיות אינן פירושן שיופסק הרגע על ידי איש שירות שהוכשר להסביר את הפרטים הטכניים של מה שעומדים לאכול או לשתות. מותרות הן רגע של שיתוף והתחדשות פנימית בעולם מטורף. אנחנו לא זקוקים להרצאה. אנחנו זקוקים לחיבוק.
למאמר המקורי: https://www.jancisrobinson.com/articles/wine-needs-new-social-contract?