(מאת מרסל רייך-פייניצקי, מוקרא בקולו)
ישנם טקסטים, גבירותיי ורבותיי, שככל שהם נראים צנועים ובלתי־בולטים, הם מסמך. מסמך לא רק של זיכרון פרטי, אלא של תקופה, של השקפת עולם, כן, של תרבות שלמה. טקסט כזה מונח לפנינו כאן. זהו סיפורו של אדם – חובב יין, כפי שהוא מכנה את עצמו – שנזכר כיצד הכול התחיל. אך מי שסבור שמדובר באנקדוטה בנאלית, טועה. שכן מה שהקורא הזה מציג בפנינו הוא, על אף כל הצניעות, ספרות.
ראשית, הפתיחה: „אצלי זה היה פשוט לגמרי – בצעירותי אדלצוויקר…“ כך לא מתחילה אוטוביוגרפיה גדולה, כך לא מתחיל אפוס גבורה. אבל כך מתחילים החיים. ביין פשוט, צנוע, ביין שאפשר לומר עליו שהיה בו יותר כמות מאיכות. אך האדלצוויקר אינו רק משקה בסיפור הזה. הוא סמל. סמל למוצא, לצרותו של בית ההורים, לבנאלי, ליומיומי. זוהי הפרוזה של הנעורים: בירה, שנאפס, וסטפאליה. השפה קצרה, כמעט מבזה. ובכל זאת: זהו התנאי המקדים לכל מה שיבוא בהמשך.
ואז מגיע המפנה: וינה. סבא. גרינר ולטלינר בדופלר, שפריצוויין. לפתע תרבות, לפתע היסטוריה, לפתע מסורת. וינה אינה כאן רק עיר, היא בית ספר. הסב כמנטור, הוולטלינר כמורה. מה שאנו חווים הוא התעוררותה של תשוקה. ובכל זאת: עדיין אין זו הפריצה הגדולה. עדיין מדובר בהכנה, בפרלוד, במשחק מקדים.
ואז, כמו בכל דרמטורגיה טובה, מגיע הרגע המכריע. בגיל 20, באמצעות צרפתייה וביחד איתה, מתחילים החיים האמיתיים. איזו סמליות! זו האהבה – וזה היין. בראש ובראשונה אלזס, בורגונדי. זהו, אם תרצו, המפגש הרציני הראשון עם אירופה שבכוס. וכבר כאן מתגלה מה שמאחד את כל סיפורי היין הגדולים: לעולם לא מדובר רק ביין. מדובר באנשים שמביאים אותו, במקומות שבהם שותים אותו, באהבה המלווה אותו.
אך הקטסטרופה האמיתית, ובה בעת גם ההזדמנות הגדולה, מגיעה עם הדוד. הדוד הזה, בעליו של אחד ממרתפי יינות הבורגונדי הגדולים בגרמניה, סוגר את המסעדה שלו. ולפתע נפתח, בפני הצעיר, חדר אוצרות. אלה אינם השמות הגדולים, לא המונומנטים של תולדות היין, שמעצבים אותו. אלה היקבים הקטנים, האלמוניים, שבאותם ימים היו חסרי שם. כאן, גבירותיי ורבותיי, נחשף סוד התשוקה האמיתית: היא אינה נוצרת אצל מזבחי המפורסמים, אלא בסמטאות הצדדיות, בצללים, אצל האלמונים.
אם כן, בורגונדי, לא „ספינות המלחמה“, כפי שהקורא אומר בצורה כה דרמטית, אלא העדינים, המתוחכמים, שכמעט לא זכו להכרה. לכך חשיבות רבה. שכן ההשכלה האמיתית, גם זו של החך, אינה טמונה בהערצת המובן מאליו, אלא בגילוי הנסתר.
בשנות התשעים מגיע אז שיא נוסף: מרגו מראשית שנות השמונים. איזו פתוס! „טוב באופן בלתי־נתפס!“ קורא המספר. אפשר לחוש באקסטזה, אפשר לחוש כיצד כאן, אולי לראשונה, היין נעשה לא רק למשקה אלא להתגלות. רגעים כאלה נדירים, אך הם מעצבים חיים.
ואז, כמעט באירוניה, כמעט כבדרך אגב, מגיע המפנה: השמפניה. לפתע הקצף נכנס לחיים, ואיתו אובססיה חדשה. זהו תחילתה של בגידה, של התרחקות, של שינוי סדרי העדיפויות. היין, אף שבעבר זכה לחגיגות כה רבות, „נשאר מאחור“. והקורא מודה בכך ללא בושה: עד היום אהבתו נתונה למבעבע, לשמפניה, לבועות ולקצף.
„יותר מדי מהטוב!“ הוא מוסיף בסוף, חצי צוחק, חצי מיואש. זהו משפט שאומר הכול. שכן בפיתול הקטן הזה טמונה כל האמביוולנטיות של התשוקה: היא ברכה וקללה, היא העשרה וסכנה.
אפשר היה לטעון כעת: האם אין זה בסך הכול דיווח פרטי, זיכרון סנטימנטלי של כמה בקבוקי יין? לא! זוהי ספרות. ספרות, משום שהיא מצביעה מן החוויה של היחיד אל הכללי. ספרות, משום שהיא מראה כיצד אדם – כל אדם – נעשה, באמצעות הדברים שהוא אוהב, למי שהוא. ולבסוף ספרות, משום שבמילים קצרות היא מרמזת על ביוגרפיה שלמה, המשתרעת מצרפת עד וינה, מוויסבאדן ועד בורגונדי.
זהו סיפור של התעוררות, של גילוי, של הנאה. סיפור המוביל מן הפרובינציה אל העולם, מן האדלצוויקר הפשוט אל המרגו האלוהי, מבירת וסטפאליה אל כוס השמפניה.
וכן, אפשר, ואף צריך, להתייחס לטקסט הזה ברצינות. שכן הוא מראה לנו מהו יין באמת: לא רק משקה, אלא ביוגרפיה. לא רק טעם, אלא גורל. לא רק הנאה, אלא ספרות.