(קלימק ואוגוסטה)
זה מתחיל במשפט שרבים מחובבי היין שכחו כיצד לומר: ״כוס יין לבן, בבקשה.״ לא איזה בציר. לא איזה חלקה. לא איזה יינן. בלי להציץ ברשימת היינות. בלי דיון ביישון, בחומציות, בשהייה על השמרים או בניקוד. פשוט כוס יין לבן. כוס קיץ.
במשך שבוע שלם עשיתי בדיוק את זה בווינה. במקביל, קלוד אוגוסטה עשה את אותו הדבר בוורונה. החלטנו לשחרר את היין, לכמה ימים, מהמשמעות שלו עצמו. בלי טעימות. בלי ניתוחים. בלי לפרסם. רק לשתות.
הדבר המדהים התחיל כבר בכוס הראשונה. היא הייתה טובה. לא גדולה. לא מרהיבה. לא בלתי נשכחת. אבל טובה. גם השנייה. וגם השלישית. בווינה היה לרוב גרונר ולטלינר בכוס, ולעיתים סוביניון שטירי. בוורונה התחלפו גרגאנגה, פינו גריג׳ו או יינות לבנים אזוריים אחרים. אף אחד מהיינות האלה לא דרש תשומת לב. ודווקא בכך טמון האושר של הימים האלה.
מי שכותב על יין באופן מקצועי מאבד בקלות את היכולת לראות את המובן מאליו. כל בקבוק מנותח, מסווג ומוערך. מדברים על מקור, יבולים, תסיסה באשכולות שלמים, אמפורות או ביודינמיקה. בשלב מסוים היין כמעט מתקיים רק כמושא למחשבה. אף על פי שלאורך אלפי שנים היין היה משהו שונה לחלוטין. פשוט משקה. לא יותר. ולא פחות. פשוט משקה.
דווקא יינות הבית והמזיגה מספרים על כך. כמעט שלא מדברים עליהם, לעיתים רחוקות מעריכים אותם וכמעט אף פעם לא אוספים אותם. ובכל זאת, היום הם טובים מאי פעם. לפני ארבעים שנה בהחלט היה אפשר ליפול על יין לא מוצלח בפונדקים רבים. יינות ליטר מחומצנים, סחורה המונית חסרת אופי או חומציות פשוטה קבעו לא פעם את התמונה. היום זה כמעט לא קורה. ההתקדמות הטכנולוגית במרתף, ההכשרה הטובה יותר של הייננים והעלייה הכללית בדרישות האיכות הרימו את הממוצע באופן ניכר. הדבר הזה משנה את היין יותר מכפי שיקבי יוקרה רבים יוכלו אי פעם. שכן את התרבות האמיתית של מדינה לא מזהים לפי האיקונות שלה. מזהים אותה לפי מה שהפך למובן מאליו. יין הבית הוא חיי היומיום האמיתיים של ארץ יין.
בדיוק משום כך השבוע הזה היה כה מרגיע. לפתע שום יין לא היה צריך להוכיח דבר. שום כוס לא הייתה אירוע. לא היה מדובר בתגליות גדולות. לא בהערכות. אפילו לא בזיכרון. פשוט הזמנו עוד. שכרות קלה החלה להשתרר. השיחות התארכו. האוכל חזר למרכז. היין עשה בדיוק את מה שעשה במשך מאות שנים: ליווה את החיים, במקום להפוך בעצמו למרכז.
עבור מי שכותב על יין מדי יום, זו כמעט חוויה טיפולית. כי בשלב מסוים מתחילים להאמין שכל לגימה חייבת להיבחן. שכל בקבוק חייב לספר סיפור. שכל טעימה חייבת להניב תובנה.
היא לא חייבת.
לפעמים די בגרונר ולטלינר צונן היטב בפונדק וינאי. או ביין לבן פשוט בטרטוריה בוורונה. הם מזכירים שהנאה לא בהכרח דורשת תשומת לב. שאיכות לא תמיד מזמינה הסברים. שיין עובד גם כשאף אחד לא מדבר עליו. היין אינו מאבד דבר מכבודו אם מניחים לו לנוח מעט. להפך. הוא מחזיר לעצמו את אותה טבעיות שהפכה אותו מלכתחילה למשקה תרבות.
לא כל בקבוק חייב לעורר רגשות גדולים. לא כל כוס דורשת פרוטוקול טעימה. לפעמים די בכך שבעל המקום שואל: ״עוד אחד?״
ואתה פשוט מהנהן.