(קלוד אוגוסט, צילום: Vinea Wachau)
אני זוכר עדיין בדיוק את יינות Knoll הראשונים שלי. זה היה בשנות ה־90, הייתי צעיר, סקרן, בן דרום טירול בווינה, שלמד „Jus“ ואולי היה קצת שאפתני מדי בכל הנוגע לידע היין הצעיר שלו. באותם ימים, כשיין אוסטרי עדיין נאבק על המוניטין הבינלאומי שלו, הופיע לפתע הבקבוק הזה על השולחן בבייזל: ריזלינג של Knoll, Lagfe Schütt, סמראגד, בציר 1989. אני עדיין זוכר איך לקחתי את הלגימה הראשונה – ומיד הבנתי שיש כאן משהו אחר בכוס. לא אופנתי, אלא מודרני – אלא מן השקט הזה, שבצעירות בדרך כלל לא מבינים. זה היה כאילו היין אומר: „אתה יכול למהר כמה שתרצה. אני כאן ואשאר כאן. לשנים רבות.“
מאז אני אבוד – או, מוטב לומר: נמצא. Knoll היה עבורי תמיד עוגן. יש יקבים כאלה, שאתה מכיר פעם אחת ולעולם אינך שוכח, משום שהם מעצבים מכאן ואילך את חיי הטעם שלך. J.J. Prüm שעל המוזל הוא אחד מהם. Knoll בוואכאו הוא כזה גם כן. לשניהם יש כתב יד בלתי ניתן לבלבול: דיוק, קשיחות, ובו בזמן גם גורם הנאה מפתה בשתייה, שמפתיע אותי מחדש בכל פעם.
התווית – הקדוש אורבן – כמעט הרתיעה אותי אז. בתקופה שבה כל כורם אופנתי ניסה להיראות מודרני מבחינה גרפית, Knoll הציג תמונה בארוקית של קדוש, עם רקע שאולי היה דתי מדי. שטויות! היום אני אוהב את Knoll דווקא בגלל זה. ובכן, בגילי ערכים שמרניים זוכים ליותר תשומת לב.
כמובן, בינתיים אני יודע גם את העובדות: כ־15 הקטר, בחציים גרינר ולטלינר וריזלינג, ובנוסף מעט מוסקטלר, טראמינר, שרדונה ואפילו בלאובורגונדר. עבודת יד בטרסות, יישון בחביות עץ גדולות ובמכלי נירוסטה, ללא באריקים, ביקבוק מאוחר. הכול כפי שצריך להיות כשמציבים את המהות לפני האופנה. אבל עובדות אינן מסבירות מדוע התאהבתי ביינות האלה. זו הייתה התחושה: כוס Knoll היא כמו פגישה עם הנצח – הנצח שאפשר להכיר עוד בחיים.
שמות הכרמים הם שמות בעלי צליל: Schütt – אולי המדויק והקורן מכולם. Kellerberg – אריסטוקרטי ועמוק. Pfaffenberg – קריר וקורן. Kreutles – תמיד ערובה לולטלינר עסיסי ובעל נוכחות. Trum – קטן, מתובל, בלתי מוכר ברובו. שתיתי מכולם, לעיתים קרובות מבצירים שונים, והם כמו פרקים של ספר אחד ויחיד. הבנתי: כאן הטרואר אינו נטען כטענה, אלא נחיה באופן מוחלט. ובאופן הדרמטי ביותר אני מזהה את הטרואר הזה בבקבוקי הווינוטק, תמצית הענבים הטובים ביותר של השנה, שאינם מגיעים לשוק מדי שנה.
ואז ישנו נושא ה־Federspiel. מעולם לא הבנתי כיצד קטגוריה זו יכלה לצאת מתודעתם של הקונים. Federspiel של Knoll – במיוחד הגרינר ולטלינר – הם בעיניי מן הסודות השמורים ביותר של הוואכאו. אחרי עשר, חמש־עשרה, ולעיתים עשרים שנה, הם מפתחים עומק שנדמה בלתי אפשרי. יותר מפעם אחת קרה לי ש־Federspiel ישן על השולחן גבר על הסמראגדות הגדולות כביכול. הגדוּלה השקטה הזו מרגשת אותי עד היום.
מאתיים שנה של Knoll – פירושן גם מאתיים שנה של התמד. אממריך Knoll האב, שאותו זכיתי לפגוש פעם אישית, עיצב את הסגנון הזה: גדול, תמיד עם קורטוב של עוצמה, מדויק, אך לעולם לא עמוס מדי. אממריך הבן ממשיך את הדרך – ביד קלה, ללא שברים, אך גם ללא קיפאון. זו הנאמנות לדרך העצמאית שלהם שמשכנעת אותי.
אני מודה: איני זקוק לתוויות חדשות, לניסויי באריק או למחוות אופנתיות של יין טבעי, כשיש לי Knoll במרתף. עבורי זהו מותרות שמרניים במחיר בר־השגה, נכס תרבותי בבקבוקים. וכשאני מביט היום לאחור על כמעט ארבעה עשורים של חיי יין, יש רק מעט כתובות שליוו אותי באמינות כזו.
וכן: מי שנמצא פעם ב־Unterloiben, לא צריך רק לטעום מהבקבוקים, אלא גם להיכנס לפונדק של קרובי המשפחה. כופתאות משמש בגינה, ולצדן כוס Federspiel – זה יותר אוסטריה מכפי שכל נאום חגיגי יוכל אי פעם לבטא.
Knoll אינו רק בן 200 שנה. Knoll הוא על־זמני. ואני שמח שנקלעתי אל העל־זמניות הזו כבר בשלב מוקדם.