מאת מנפרד קלימק / WELT am SONNTAG
יש ריח של אדמה, של אורווה, וגם, בין אם מדומיין ובין אם לא, של פלפל לבן. טרקטור מקרטע אי־שם במרחק, נהר האודר והגבול הפולני נמצאים במרחק של פחות מעשרה קילומטרים. שום דבר אינו מרמז על מה שפוגשים אחר כך בכוס – יינות מצוינים; כאלה שנבצרו במקום שבו למעשה לא יכול להתקיים גידול גפנים. אבל הוא יכול. ועוד איך. ברוכים הבאים ליקב פטקה – המקום הנועז ביותר בברנדנבורג בכל הנוגע לגידול גפנים. יקב עם כל הנוחות הנדרשת (כולל מעין בית מרזח עונתי), שאפשר להגיע אליו מברלין ברכבת האזורית. כאן הצפון־מזרח הופך לפתע לדרומי כל כך, כפי שמעולם לא היינו מעלים על דעתנו.
הדחף לא הגיע מעולם היין, אלא מאתר הבנייה: מתיאס יאנקה, מגדל תותים, קבלן בניין, אדם שפועל לפני שהוא מתחיל לפקפק, נטע את הגפנים הראשונות ב־2016. המקום: פילגראם, שעד אז התאפיין בעיקר בחקלאות קונבנציונלית ושגרתית ובמרחבים פתוחים. יין לא היה כאן נושא, אף שקיימים רישומים ישנים המעידים שגידול גפנים התקיים כאן ובפולין השכנה כבר בעבר – בתקופה החמה של יבשתנו, לפני כ־700 שנה.
כיום גדל על פני כמעט חמישה הקטר אוסף של זני גפן עמידים, שנדמה כאילו נוצרו במיוחד לתקופה הזאת: סולאריס, יוהאניטר, סוביניאק, ריגנט. כולם זני פיווי – זנים עמידים לפטריות, שפותחו כדי לצמצם את השימוש בחומרי הדברה, לגידול באתרים מאתגרים, ולמה שעוד צפוי להגיע. עם זאת, יש כאן גם וייסבורגונדר מגידול קלאסי – במיוחד ה־„S” 2023 (כיום אזל מהמלאי, מחיר כ־16 אירו), שזורם בקלות כמו יין מהפפאלץ או מסטיריה: מעט הדרים, יותר פרי גלעיני, חבוש – דבר נדיר – מאוזן לחלוטין ובעל עסיסיות ועוצמה מפתיעות בלגימה. תענוג צרוף!
אולם מתיאס יאנקה אינו חושב רק במונחים של גפנים, אלא גם במונחים של מפגשים. בחנות החווה של היקב, הפתוחה לרווחה אל מישורי המרק, המבקרים מנשנשים את הסלמי תוצרת־הבית, הגבינות האזוריות ובסוף לוגמים ליקר תותים מייצור עצמי. זו סצנה כאילו נלקחה מדרום טירול או מפריולי – רק שכאן היא נמצאת בקצה המזרחי של ברנדנבורג. המכלול כולו פועל כמיקרוקוסמוס כפרי, מואט אך לא נוסטלגי או מפנה עורף להווה.
במרתף עובד רומנו פוס על סגנון שאינו מתחנף, אך תמיד מוצא חן. היינות הלבנים מפגינים אופי: סולאריס בדיוק מלוחה, יוהאניטר עם משיכה כמעט אלפינית, והאדום ריגנט כדמות לא מלוטשת בעלת מזג גרעיני ונמרץ. חלק ניכר נשאר במכלי נירוסטה, חלק מונח על השמרים המלאים – והכול מעיד על טביעת יד שרוצה ויכולה יותר מכפי שאנו מוכנים לייחס לה.
העובדה שבינתיים פינו איסקרה (14.50 אירו), שמולא בלעדית עבור חנות היין הברלינאית שמידט, הפך זה מכבר לאחד היינות הלבנים המבוקשים ביותר של היקב, אומרת רבות על הביטחון העצמי של הסצנה החדשה הזאת. יבש, פירותי, עם ניחוחות של פרחים לבנים, כמות מפתיעה של דומדמניות, ומעט ריבס, הוא לא רק מודרני – אלא גם בעל סגנון בטוח. אפשר למצוא שם גם את סובינייה גרי של פטקה (12.90 אירו): יין קיץ נפלא.
העובדה שכיום כ־ 90 אחוז מהבקבוקים נשארים באזור ברלין־ברנדנבורג אינה נובעת רק מהקרבה, אלא בעיקר מכך שאין כאן מסורת יין. היינות נבצרו עבור ההווה העתידי של עולם היין – קרירים, צלולים, לא מלאכותיים. והאורחים שמגיעים מפוטסדאם או מפרידריכסהיין לוקחים איתם לעיתים קרובות יותר מכמה בקבוקים בלבד: תחושה שמשהו כאן משתנה. לא רק מבחינה אקלימית – גם מבחינה תרבותית.
השטח אמור לגדול ל־15 עד 18 הקטר. וכשיום אחד יצטרף גם היין המבעבע, שעליו מסתמכים בפטקה במידה רבה, זו לא תהיה סטייה מהדרך, אלא המשך של מה שכבר התחיל מזמן.
כי יקב פטקה אינו עוד ניסוי. הוא ההוכחה שיזמי יין יכולים ליצור לעצמם טרואר. גם במקומות שבהם עד כה איש לא זיהה דבר כזה. באומץ, בתבונה ובסכין חדה לסלמי.