(מנפרד קלימק)
לפני שהרכבת מגיעה לפרייבורג שבבאדן, עליי להשלים את הטור שלי מלפני שבועיים בכמה יינות מדומנה ואכאו, האחוזה שנדונה בטור. אף שהדומנה מתסיסה להפליא זנים רבים – ובהם גם ענבי יין לבן נדירים מאוד כמו נויבורגר או רוטר ולטלינר – אני נשאר עם זן הענבים האוסטרי הידוע ביותר: גרינר ולטלינר. ולטלינר פדרשפיל ריד קולמיץ 2024 בבקבוק מגנום (1.5 ליטר, € 25.00) הוא בעיניי יין המסיבות הטוב ביותר של הקיץ, בעל אופי של חלקת כרם: רענן, מתובל, בעל נשיכה ושאיפות – יין ורסטילי וקליל שמתאים להכול. תמורת € 28.00, ולטלינר סמראגד 2024 מריד אקספוינט הוא בחירה בטוחה למי שמחפש ולטלינר שאינו פלפלי ומתובל מדי, אלא גם אלגנטי ובורגונדי – כזה שבכוס, לאחר מעט אוויר, מציג את מלוא יכולותיו. ולטלינרי הסמראגד מהחלקות המובילות אכלייטן וקלרברג, המוכרות בעולם היין (שתיהן € 46.00), הם ולטלינרים מדויקים, מלאכת־מחשבת גדולה, שנעשו עבור לגימה מרשימה: בלי קישוטים מיותרים, בלי התערבות אופנתית ועם הרבה עוצמה – יינות שראויים ליותר תשומת לב. בעיקר משום שאפשר ליישן אותם במשך שנים במרתף.
עם הרשמים האלה בחך אני עוזב את אוסטריה ופונה מערבה. הדנובה נעלמת, הנוף נעשה צר יותר, נפתח לכיוון טירול, וההרים נסוגים. בשלב כלשהו מופיעים בחלון הרכבת בזל, הריין והווז', וגם היער השחור. אני מגיע למרקגרפלרלנד, אותה פיסה דרום־מערבית לחלוטין של גרמניה, בגבול עם צרפת ושווייץ, שאינה מוכרת באופן מפתיע לצרכני היין הגרמנים. אף שמרקגרפלרלנד היא גן עדן של פונדקים ושל שותי יין במלוא מובן המילה, ושמחת החיים חסרת הדאגות של תושביה המקומיים מציגה תמונה שונה לחלוטין של הגרמנים, שלעתים קרובות מוצגים כמי שמקלקלים את הכיף. כאן אפשר לחיות היטב ובזול.
כדי להבין את מרקגרפלרלנד צריך להכיר זן ענבים שעד היום אנו מכנים בדרך כלל גוטאדל. אך דווקא כאן טמונה הבעיה היחידה של הזן ושל שיווקו, משום שגוטאדל נשמע כמו חבילת נופש, טיול של מועדון וכל אותה תרבות יין גרמנית שנעשה מאמץ להתגבר עליה במשך עשרות שנים. בשפה הבינלאומית נקרא הזן שאסלה. והוא אחד מזני הענבים הלבנים המעניינים ביותר באירופה כיום.
שאסלה הוא למעשה זן הענבים הלבן הגדול של שווייץ דוברת הצרפתית. לכן הוא נחשב בשווייץ לאחד מזני הטרואר הטובים ביותר ביבשת. ובכל זאת: שאסלות גרמניים טובים לעיתים במידה ניכרת מאלה של שווייץ. גם לכך הכורמים של מרקגרפלרלנד נעשים מודעים יותר ויותר.
מבחינה ארומטית, שאסלה מסרב לכל צורה של ראוותנות: אין סלי פירות אקזוטיים, ואין פרי ראשוני שתלטני. במקום זאת יש אגס, פרחים לבנים, אשכולית ורודה, מעט מנדרינה, לפעמים פריחת תרזה ולפעמים שיטה. עם ההתבגרות מופיעים אותם ניחוחות עדינים של אגוז לוז וגם אגוז מלך, שהופכים שאסלות גדולים ליינות לבנים גדולים.
דווקא הנייטרליות המבוקרת הזאת של השאסלה היא שהופכת את הזן לבעל ערך רב כל כך. אפילו בייצור מרוכז יותר, היין שומר על נינוחות יוצאת דופן. הוא אינו נדחף לפני האוכל, אלא מלווה אותו: דגים מכל הסוגים, צדפות, מולים, מאכלים אסייתיים, מטבח עשבי תיבול, גבינת עיזים או בשר בהיר – כולם נהנים בדיוק מהתכונה הזאת; השאסלה מחזק את הארומות במקום לכסות עליהן.
לכך מצטרף דבר שעשוי להפוך חשוב עוד יותר בעשורים הקרובים של גידול הענבים: חיבה רחבה, מרקם אצילי וזרימה נעימה בשתייה, עם מעט אלכוהול. בעוד אזורים אחרים מחפשים כיום בקדחתנות תשובות לרצונם של צרכנים רבים ביינות קלים יותר, השאסלה נושא את התכונות האלה כבר מאות שנים. על כך ועל מרקגרפלרלנד אדווח מעתה במשך כמה פרקים.