(מערכת)
יש ניסויים מטופשים, אבל מלמדים. בראש הרשימה בתחום הזה: לשתות יינות אדומים מכוסות יין מבעבע. עשינו זאת, כי הכול התחיל מהמשפט: יינות גדולים מסבירים את עצמם בכל כוס. גם בכוס יין מבעבע, הכוס הכי לא נכונה שאפשר – צרה, מחודדת, בנויה לבועות, לא לטאנינים. עלבון לכל מה שמטיפים גורואי הכוסות, אפיפיורי רידל ובתי הספר לסומלייה. ובדיוק משום כך זה כל כך נפלא באי־הנכונות שלו. ובכל זאת, גם הניב תוצאות.
כי הנה: דווקא היינות הזולים מהסופרמרקט מרוויחים. הם נראים צפופים יותר, מרוכזים יותר, כמעט רציניים. באף הם לפתע רב־שכבתיים, כמעט פיוטיים. קסיס, דובדבן, צור – הכול נדחף קדימה. מי שבדרך כלל היה מגחך על „פריוניות ראשונית”, נותר פעור פה. בכוס הנכונה אלה היו טיפות דקות וצייתניות. בכוס היין המבעבע הם משחקים, ולו לרגע קצר, בליגה אחרת.
הגדולים, לעומת זאת – הקלאסיקות, הבשלים, ספריות היין – שוקעים בכישלון מעורר רחמים. בורדו? בורגון? כל מה שזקוק לאלגנטיות, לאיזון ולגוונים שקטים נמעך ללא רחמים על ידי כוס היין המבעבע. מעידון הופך למרק פירות, ממורכבות לתרכיז. זה כאילו היו כולאים את מריה קאלאס בתא טלפון ואומרים: „שירי!”
חמישה בקבוקים, חמש אמיתות קטנות:
- Cepa Lebrel 2020, ריוחה, Lidl – קסיס כאילו יצא מערכה כימית, דובדבן, ובנוסף ניצוץ של צור. בכוס היין המבעבע היין נראה גדול יותר, סמיך יותר, רועש יותר. בכוס הטמפרניו של רידל הוא היה רק יין צייתני, לא מפתיע במיוחד. כאן לפתע: כוחני. אבל בלי שמץ של אלגנטיות.
- Corte alla Mura 2020, קיאנטי ריזרבה, Lidl – יוצא מן הכלל. בכוס: אגוז, עשבי תיבול, נענע, עשן. בפה אלגנטי להפליא, כמעט מקסים. בכוס הקיאנטי לא הכול נשאר מזה, אבל להפתיע הרבה. כאן כוס היין המבעבע יכולה להישאר – פיוס משונה.
- Chapoutier St. Joseph „Les Clos” 2020, רון – תות עץ, קסיס, מלח. הכול באותיות גדולות. בפה כמו אבן שהלשון צריכה לסובב תחילה, עד שהיא בכלל מוכנה להיות יין. בכוס בלון גדול. בכוס היין המבעבע – אגרוף בבטן.
- Chasse-Spleen 2005, בורדו – איזו בציר, איזו אכזבה. קורקן, קיווינו, טעמנו: כלום. בכוס היין המבעבע היין נשאר חדגוני, תפל יותר מכפי שאפשר היה אי פעם לשער. אוכמנית, שוקולד, קסיס – שלושה צלילים, חוזרים על עצמם בקהות. לא בורדו, אלא יותר פסקול של סדרת ילדים.
- Bordeaux Supérieur 2023, Lidl – ושוב הפאנץ׳: הזול מנצח. קסיס, נימה קלה של אובך ועור, מעט עשבי תיבול, הכול לפתע גדול ונוכח במלואו. בכוס הבורדו זה היה אלכוהול של סטודנטים. בכוס היין המבעבע זה כמעט אצילי.
המסקנה? כוסות אינן אביזרים, הן כלי עינויים. הכוס הלא נכונה הורגת לא רק יינות, אלא גם עשרות שנים של עבודת מרתף. היא הופכת את Lidl ללאפיט ואת לאפיט ל־Lidl. מוגזם? אולי.
כוס היין המבעבע חושפת – את המיותר. היא מראה שהשמות הגדולים יכולים לאבד את ההילה שלהם כשדוחסים אותם לתפאורה הלא נכונה. ושהקטנים לפתע עושים את עצמם גדולים כשהם מוצגים מתוך הכלי הלא נכון.
אז כן: הניסוי היה מטופש. הרי איש אינו שותה יינות אדומים מכוס יין מבעבע. אבל הוא היה סטירה בפנינו, בפנים שלנו שהאמינו שיינות גדולים מסבירים את עצמם איכשהו בכל כוס – ממש לא. וכך למדנו שוב: המציאות האמיתית של היין נוצרת בסופו של דבר לא בכרם, אלא בכוס הנכונה.