(מנפרד קלימק / צילום: יקב Emil Bauer)
היין ובחירת המילים (WamS, אוגוסט 2011)
אני כבר לא יכול לשמוע את זה. וזה מעצבן אותי כבר שנים. אנשים כל הזמן מספרים לי שהערב, בארוחה או בזמן ההתרווחות, הם "ישתו כוס יין יפה". או – נועז הרבה יותר – בקבוק שלם של יין יפה. כל כך הרבה יופי כמעט בלתי נסבל, ובכל פעם זה עוצר את נשימתי. הכי הייתי רוצה לתפוס את האדם בגרון. יין יפה? איזה שטויות!
האם בצרפת שותים יין יפה? לא! באיטליה? גם לעיתים רחוקות. באוסטריה? מובן שכמעט שלא. אז למה הגרמנים שותים כל הזמן יין יפה? האם החיים שלהם כל כך אפורים? איך בעצם קוראים להיפך מיין יפה? יין מכוער?
הגרמנים שותים "יין יפה" כי היין אינו חלק מתרבות היומיום שלהם. יין הוא גמול, משהו מיוחד, שאמור להילגם ולזכות לטקסיות בסביבה יוקרתית. ואז הוא חייב להיות יין יפה. כך משכנעים את עצמם שהזבל מהדיסקאונט מעניין. שלושה אירו ותשעים סנט. אבל יין יפה. אבסורד.
לעיתים רחוקות יש במדינה כלשהי מונחים וקטגוריות מטופשים יותר ליין מאשר בגרמניה. יש, למשל, את "יין המרפסת". הוא אמור להיות צעיר ככל האפשר, לא בולט, אך פירותי ומבעבע, כדי שאפשר יהיה לשתות אותו בקיץ במרפסת. אבל אני דווקא אוהב לשתות במרפסת Meursault או בורגון עשיר ושמנוני דומה. גם לצד בשר על הגריל. הוא טוב יותר מיינות המרפסת חסרי הביטוי, שנמכרים רק משום שמשכנעים את הצרכן שעליו להיצמד לכלל שלפיו באוויר הפתוח ובשמש יש לשתות סוג מסוים של יין חסר ביטוי.
או "יין האח", שוב שיוך אידיוטי שכזה. ב"יין אח" מתכוונים ליינות אדומים כבדים, שלא שותים עם אוכל אלא אמורים, לפי ההוראות, להילקח כמו תרופה מול אש בוערת או באווירה רגועה דומה. יין כזה צריך לנשום כמה שעות לפני ששותים אותו פושר. ואז מומחי היין מהנהנים: כן, כן, יין אח אמיתי. כמה מלא הבעה.
עוד דבר מופרך שכזה הוא "יין היומיום". קהילות שלמות של חובבי יין מחפשות בבלוגים ובפורומים באינטרנט, בייאוש, את החד־קרן הזה. יין היומיום הוא בדרך כלל אדום, והוא אמור לטעום כמו בורדו טוב, אבל לעלות רק עשירית המחיר. והוא גם לא אמור לגרום לכאב ראש. כלומר, יין שטעמו כאילו הוא שווה יותר, אך שומר על הארנק אם רוצים לשתות אותו מדי יום. אלא שרוב הגרמנים אינם שותים יין מדי יום בבית. וכך ארגזי יינות היומיום מתרוקנים בתוך 12 חודשים. ולא בתוך 12 ימים.
למה הוא לא יכול להיות פשוט יין טוב? למה קשקושי היין האלה עדיין מחלחלים? ולמה בגרמניה חייבים להיות מה שנקרא פאנקי יין, כלומר טיפוסים פרועים, לרוב מקועקעים, לבושי עור ובעלי מבט קשוח, שמשכנעים את הדור שלהם ואת הדור הצעיר יותר לשתות יין, כאילו מדובר במשימה בעלת חשיבות היסטורית עולמית? ובכל זאת אני יוצא להגנתם: לי אישית פאנקי היין המטורפים האלה חביבים יותר מכותבי היין המעורפלים שהפילו עלינו את יין המרפסת ואת יין האח. כי פאנקי היין רוצים לנרמל את ההתנהלות עם יין, רוצים להעביר את היין אל תחום היומיום והפשטות. מסיבות של בולטות ושל אי־קונבנציונליות חיה הם זקוקים לשחוק ולמרופט, משום שקשקושי היין הם עדיין מעוזה של בורגנות שבסופו של דבר היא גסה ומשעממת להחריד.
למה אי אפשר פשוט לשתות יין בגרמניה? כמו שעושים באיטליה. בלי לחשוב יותר מדי. למה מנסים לבנות סביב יינות זולים הילה של כנות? וסביב יינות יקרים חשד לתרמית? ולמה בטור יין תמיד חייבת להופיע המלצת יין? טוב, הנה אחת. אני ממליץ על יין יומיום, בורדו שלא עולה הרבה ואפשר לשתות תמיד, Chateau du Retout מבציר 2009. כשהוא מעט מצונן, הוא טעים גם במרפסת. ולפני האח. וגם עם סיכת ביטחון שנעוצה דרך הלחי. די בתיאור הזה.