(העלאה מחדש של WINEPARTY INTERNATIONAL)
כאשר ג'נסיס רובינסון החלה את יום עבודתה הראשון, ב-1 בדצמבר 1975, במגזין המקצועי הבריטי Wine & Spirit, שכבר אינו קיים, היין הנמכר ביותר בבריטניה היה Harveys Bristol Cream. מדי שנה נמכרו שנים-עשר מיליון בקבוקים של שרי מתוק. Babycham, יין אגסים מבעבע, שווק כ-„champagne perry“, ויצרנים מאוסטרליה, מדרום אפריקה ומקפריסין כתבו ללא כל עכבות „Sherry“ על בקבוקיהם. פרטים כאלה מאפשרים לנו להבין מה השתנה בחמישים שנה באופן שבו היין נתפס.
רובינסון כתבה כעת עבור ה-Financial Times מה קרה ליין מאז. חמישים שינויים במשך חמישים שנות קריירה. במבט ראשון זה נשמע כמו אחת מרשימות היובל שהמערכות אוהבות. למעשה, הטקסט הוא משהו אחר: היסטוריה תרבותית קטנה של היין המודרני. ובדרך גם מאזן חייה של אישה שליוותה בעצמה חלק ניכר מההיסטוריה הזאת.
כבר האטלס הראשון של עולם היין, מאת יו ג'ונסון משנת 1971, מספר על סדר עולם שנעלם. צרפת קיבלה בו 74 עמודים, גרמניה 24 ואיטליה 14. דרום אמריקה נאלצה להסתפק בשני עמודים. ניו זילנד בשבע מילים. רובינסון כותבת על כך את אחד המשפטים היפים ביותר במסה שלה: „Wine is, after all, geography in a bottle.“ יין הוא, אחרי הכול, גאוגרפיה בבקבוק. כיום זה נשמע כמעט מובן מאליו. אז זה היה מהפכני. יין נמכר או כמשקה, או נלמד כתורת סתרים. בחנויות המתמחות, כותבת רובינסון, שלטו מומחים מאיימים למדי, והלקוחות נאלצו קודם כול להוכיח שהם יודעים לבטא כראוי את השם הצרפתי של היין המבוקש. ואז הגיעו המרכולים, זני הענבים על התוויות ועולם יין חדש. Chardonnay ו-Cabernet Sauvignon הפכו למותגים גלובליים. קליפורניה רצתה להעתיק את בורדו ובורגונדי, וכך גם אוסטרליה. אפילו במקומות שבהם האקלים לא התאים לכך כלל, נטעו את שני זני הענבים האלה. במשך תקופה מסוימת Chardonnay אמיתי היה כה נדיר, עד שיינות שנשאו את התווית הזו בקליפורניה ובאוסטרליה הושלמו ב-Colombard או ב-Chenin Blanc.
אחר כך הגיעו Lambrusco, Beaujolais Nouveau, Chardonnay אוסטרלי, Shiraz, Pinot Noir ו-Prosecco, מספרת רובינסון בטקסט שלה. אופנות נוצרו, התפוצצו ונעלמו שוב. חלקן הותירו נזקים נלווים. על Beaujolais Nouveau כותבת רובינסון ביובש נפלא ש-Georges Duboeuf היה אחראי לכך במידה רבה — „I say blame“ — משום שהאיכות העלובה לעיתים קרובות של היין הצעיר שיוצר במהירות פגעה במוניטין של Beaujolais הרציני. ואז הופיע Robert Parker. שום מבקר יין לפניו או אחריו, כותבת רובינסון, לא החזיק בשנות התשעים והאלפיים כוח כזה. היא אפילו סבורה שייתכן שפארקר טבע את המונח „wine critic“; קודמיו ראו בעצמם בעיקר כותבי יין. פארקר הפך את הטעם למספר. 92 נקודות. 96. 100. הסוחרים הבינו מיד. מספרים לא צריך לתרגם. הם פעלו בלונדון בדיוק כמו בניו יורק, בהונג קונג או בשנגחאי. סוחרים, כותבת רובינסון בארסיות לא מבוטלת, כמעט חדלו בחלק מהמקרים לבחור יינות בעצמם, ובמקום זאת הלכו בעקבות טעמו של פארקר.
כך היא מספרת כבדרך אגב גם את סיפורו של היין כמושא לספקולציה. Château Lafite 1787 עם ראשי התיבות המיוחסים לתומאס ג'פרסון, שנמכר במכירה פומבית ב-1985 תמורת 105,000 ליש"ט. Hardy Rodenstock. Rudy Kurniawan — הנוכל. בורדו 2009 ו-2010. סין. הונג קונג. En Primeur. החקלאות הפכה לסוג נכס.
אך התצפית המעניינת ביותר של רובינסון אינה נוגעת לכסף, אלא לשינוי מוקד תשומת הלב. בשנות התשעים הכוכבים היו הייננים. Michel Rolland טס ברחבי העולם, חביות עץ חדשות נחשבו לסמל סטטוס, וטכנולוגיית יקב הבטיחה שלמות. כיום, כותבת רובינסון, המבט עבר מהיקב אל הכרם: אורגני, ביו-דינמי, חיי הקרקע, מגוון ביולוגי, כיסוי צמחי, עצים בין הגפנים, חקלאות מתחדשת. „Bare earth in a vineyard is no longer a virtue.“ אדמה חשופה בכרם אינה נחשבת עוד למעלה. זהו משפט יוצא דופן, משום שהוא דוחס חמישים שנות היסטוריה של גידול גפנים לתשע מילים. בעבר כרם שנגרף ונוקה בקפידה הראה שהכורם שולט בעבודתו. כיום אותו מראה עצמו עלול לעורר את השאלה מה בעצם עוד חי שם.
גם ההפרדה הישנה בין העולם החדש לעולם הישן התפוגגה. ייננים אירופים צעירים עובדים כיום באוסטרליה, בניו זילנד, בדרום אפריקה או בקליפורניה. ייננים אוסטרלים הביאו מנגד לאירופה היגיינה וטכנולוגיית יקב. Cabernet ו-Chardonnay מאבדים מעט מהדומיננטיות הגלובלית שהייתה להם בעבר, וזנים מקומיים זוכים לחשיבות רבה יותר. היין למד לנסוע ברחבי העולם, כדי לשוב לבסוף הביתה. כמובן, רובינסון מגיעה בטקסט שלה גם ליין הטבעי. היא מתארת את התנועה כעימות בין-דורי: עבור האחדים — שחרור מגידול יין טכנולוגי; עבור האחרים — פגיעה בטעם תחת שם מטעה. במהלך הקריאה ברור שהיא, גם אחרי חמישים שנה, עדיין מוכנה להתווכח על יין. זה חשוב יותר מדעתה בעניין.
שהרי ג'נסיס רובינסון בת 76 כיום. היא יכולה הייתה לסגת בנוחות אל ספריית הוודאויות שלה. היא כתבה ספרים, הפיקה תוכניות טלוויזיה, עיצבה דורות של שותי יין, והמשיכה יחד עם יו ג'ונסון את אותה יצירת יסוד, שהמהדורה הראשונה שלה עדיין יכלה להסביר את עולם היין באמצעות 74 עמודים על צרפת ושבע מילים על ניו זילנד. המהדורה התשיעית יוצאת בימים אלה. רובינסון משתתפת כמחברת בפעם החמישית. ובכל זאת, הסיפור שלה אינו מסתיים ב-Romanée-Conti. הוא מסתיים בשינוי האקלים. הבציר הוקדם בממוצע בכשבועיים. שריפות, עשן, ברד, כפור, הצפות ובעיקר בצורת משנים את גידול הגפנים. מפת עולם היין נודדת צפונה. אנגליה מקבלת באטלס החדש עמוד נוסף, וצפון אירופה שניים. ואז כותבת רובינסון משפט שכנראה חשוב יותר מכל הדיונים על נקודות פארקר, יין טבעי ופקקי הברגה: „It pains me to admit that in a world desperately short of water, wine may increasingly be seen, like golf courses, as an unnecessary luxury.“ בעולם שסובל ממחסור במים, ייתכן שיין ייתפס יום אחד בדומה למגרש גולף: כמותרות שלא נוכל עוד להרשות לעצמנו כמובן מאליו.
אחרי חמישים שנות עיתונאות יין, היה קל להפוך לנוסטלגית. רובינסון עושה את ההפך. היא מספרת על Harveys Bristol Cream ועל Babycham בלי לצחוק עליהם. על פארקר, בלי להפוך אותו בדיעבד לנבל. על יין טבעי, בלי להכריז שהצעירים משוגעים. על שינוי האקלים, בלי להפוך אותו לדרשה. זהו ההישג הגדול שלה.
ג'נסיס רובינסון מעולם לא הפסיקה להיות סקרנית לגבי הבקבוק הבא. מי שכותב חמישים שנה על אותו נושא מסתכן בשלב מסוים בכך שלא יתבונן עוד בעולם, אלא רק בזיכרונותיו שלו. זה לא קרה לרובינסון. עולם היין שבו התחילה כמעט שאינו קיים עוד. גם העולם שבו היא כותבת כיום ייעלם. היא יודעת זאת וממשיכה לכתוב.