כאשר ג'נסיס רובינסון התחילה את יום עבודתה הראשון, ב-1 בדצמבר 1975, במגזין המקצועי הבריטי Wine & Spirit, שכבר נעלם מזמן, היין הנמכר ביותר בבריטניה היה Harveys Bristol Cream. מדי שנה נמכרו שנים-עשר מיליון בקבוקים של שרי מתוק. Babycham, יין מבעבע מאגסים, שווק כ"champagne perry", ויצרנים אוסטרליים, דרום-אפריקאיים וקפריסאיים כתבו על בקבוקיהם "Sherry" ללא כל היסוס. פרטים כאלה מאפשרים לנו להבין מה השתנה בחמישים שנה באופן שבו יין נתפס.
רובינסון כתבה כעת עבור ה-Financial Times מה קרה מאז בעולם היין. חמישים שינויים במשך חמישים שנות קריירה. בתחילה זה נשמע כמו אחת מאותן רשימות יובל שמערכות אוהבות. למעשה, הטקסט הוא משהו אחר: היסטוריה תרבותית קטנה של היין המודרני. ועל הדרך, גם מאזן חייה של אישה שליוותה בעצמה חלק ניכר מההיסטוריה הזאת.
כבר האטלס הראשון של עולם היין מאת יו ג'ונסון, משנת 1971, מספר על סדר עולם שחלף מן העולם. צרפת קיבלה בו 74 עמודים, גרמניה 24 ואיטליה 14. דרום אמריקה נאלצה להסתפק בשני עמודים. ניו זילנד בשבע מילים. רובינסון כותבת על כך את אחד המשפטים היפים ביותר במאמר שלה: ״יין הוא, אחרי הכול, גאוגרפיה בבקבוק.״ כיום זה נשמע כמעט מובן מאליו. אז זה היה מהפכני. יין נמכר או כמשקה, או שנלמד כמדע אזוטרי. חנויות היין היו, כפי שכותבת רובינסון, מאוכלסות במומחים מרתיעים למדי, שלקוחות נאלצו קודם כול להוכיח להם שהם מסוגלים להגות נכון את שמו הצרפתי של היין המבוקש. ואז הגיעו המרכולים, זני ענבים על התוויות ועולם יין חדש. שרדונה וקברנה סוביניון נעשו למותגים עולמיים. קליפורניה רצתה להעתיק את בורדו ובורגונדי, וכך גם אוסטרליה. אפילו במקומות שבהם האקלים לא התאים לכך כלל, נטעו את שני זני הענבים האלה. במשך תקופה מסוימת שרדונה אמיתי היה כה נדיר, שיינות שנשאו תווית כזאת בקליפורניה ובאוסטרליה מולאו בקולומבר או בשנין בלאן.
אחר כך הגיעו למברוסקו, בוז'ולה נובו, שרדונה אוסטרלי, שיראז, פינו נואר ופרוסקו, מספרת רובינסון בטקסט שלה. אופנות נולדו, התפוצצו ושוב נעלמו. חלקן הותירו נזק משני. על בוז'ולה נובו כותבת רובינסון ביובש נפלא שז'ורז' דובף היה אחראי לכך במידה רבה – ״אני אומרת: תאשימו אותו״ – משום שאיכותו העלובה לעיתים קרובות של היין הצעיר שיוצר במהירות פגעה במוניטין של בוז'ולה הרציני. ואז הופיע רוברט פארקר. אף מבקר יין לפניו או אחריו, כותבת רובינסון, לא החזיק בכוח כזה בשנות התשעים ובשנות האלפיים. היא אפילו סבורה שפארקר אולי טבע את המונח ״מבקר יין״; קודמיו ראו בעצמם בעיקר כותבי יין. פארקר הפך את הטעם למספר. 92 נקודות. 96. 100. הסוחרים הבינו מיד. מספרים לא היה צריך לתרגם. הם פעלו בלונדון בדיוק כמו בניו יורק, בהונג קונג או בשנגחאי. סוחרים, כותבת רובינסון בארסיות לא מבוטלת, כמעט חדלו בחלקם לבחור יינות בעצמם, ובמקום זאת עקבו אחר טעמו של פארקר.
בכך היא מספרת, כבדרך אגב, גם את סיפורו של היין כמושא ספקולציה. Château Lafite 1787, שעליו נחרטו לכאורה ראשי התיבות של תומאס ג'פרסון, נמכר במכירה פומבית ב-1985 תמורת 105,000 ליש״ט. הארדי רודנסטוק. רודי קורניאוואן – הנוכל. בורדו 2009 ו-2010. סין. הונג קונג. En Primeur. מחקלאות הפך היין לסוג נכס.
אך התצפית המעניינת ביותר של רובינסון אינה נוגעת לכסף, אלא לשינוי מוקד תשומת הלב. בשנות התשעים הכוכבים היו הייננים. מישל רולאן טס ברחבי העולם, חביות עץ אלון חדשות נחשבו לסמל סטטוס, וטכנולוגיית היקב הבטיחה שלמות. כיום, כותבת רובינסון, המבט עבר מן היקב אל הכרם: אורגני, ביו-דינמי, חיי הקרקע, מגוון ביולוגי, צמחייה, עצים בין הגפנים, חקלאות מתחדשת. ״אדמה חשופה בכרם אינה עוד מעלה.״ אדמה חשופה בכרם כבר אינה נחשבת למעלה. זהו משפט יוצא דופן, משום שהוא דוחס חמישים שנות היסטוריה של גידול גפנים לתשע מילים. בעבר כרם מסורק ונקי הראה שהכורם שולט בעבודתו. כיום אותו מראה עצמו עלול לעורר את השאלה מה בעצם עוד חי שם.
גם ההפרדה הישנה בין העולם החדש לעולם הישן התפרקה. ייננים אירופים צעירים עובדים כיום באוסטרליה, בניו זילנד, בדרום אפריקה או בקליפורניה. ייננים אוסטרלים הביאו, לעומת זאת, היגיינה וטכנולוגיית יקב לאירופה. קברנה ושרדונה מאבדים מעט מהדומיננטיות העולמית הקודמת שלהם, בעוד שזנים מקומיים זוכים לחשיבות רבה יותר. היין למד לנסוע ברחבי העולם, כדי לחזור אחר כך הביתה. כמובן, רובינסון מגיעה גם ליין טבעי. היא מתארת את התנועה כעימות בין-דורי: עבור האחדים, שחרור מגידול יין טכנולוגי; עבור האחרים, פגיעה בטעם תחת שם מטעה. בקריאה מרגישים שגם אחרי חמישים שנה היא עדיין מוכנה להתווכח על יין. זה חשוב יותר מהדעה שלה בנושא.
שהרי ג'נסיס רובינסון כבר בת 76. היא יכלה לפרוש בנוחות אל ספריית הוודאויות שלה. היא כתבה ספרים, יצרה תוכניות טלוויזיה, עיצבה דורות של שותי יין והמשיכה, יחד עם יו ג'ונסון, את אותו ספר יסוד שבמהדורתו הראשונה עדיין יכלה להסביר את עולם היין באמצעות 74 עמודים על צרפת ושבע מילים על ניו זילנד. המהדורה התשיעית יוצאת בימים אלה. רובינסון משתתפת כמחברת בפעם החמישית. ובכל זאת, הסיפור שלה אינו מסתיים ברומאנֶה-קונטי. הוא מסתיים בשינוי האקלים. הבציר הוקדם בממוצע בכשבועיים. שריפות, עשן, ברד, כפור, הצפות ובעיקר בצורת משנים את גידול הגפנים. מפת היין של העולם נעה צפונה. אנגליה מקבלת באטלס החדש עמוד נוסף, וצפון אירופה שניים. ואז כותבת רובינסון משפט שכנראה חשוב יותר מכל הדיונים על נקודות פארקר, יין טבעי ופקקי הברגה: ״כואב לי להודות שבעולם שסובל ממחסור נואש במים, יין עלול להיתפס יותר ויותר, כמו מגרשי גולף, כמותרות מיותרות.״ בעולם שחסרים בו מים, ייתכן שבעתיד יראו ביין משהו הדומה למגרש גולף: מותרות שכבר לא נוכל להרשות לעצמנו כמובן מאליו.
אחרי חמישים שנה של עיתונאות יין, היה קל להפוך לנוסטלגיים. רובינסון עושה את ההפך. היא מספרת על Harveys Bristol Cream ועל Babycham בלי לצחוק עליהם. על פארקר, בלי להפוך אותו בדיעבד לנבל. על יין טבעי, בלי להכריז שהצעירים השתגעו. על שינוי האקלים, בלי להפוך אותו לדרשה. זהו ההישג הגדול שלה.
ג'נסיס רובינסון מעולם לא הפסיקה להיות סקרנית לגבי הבקבוק הבא. מי שכותב במשך חמישים שנה על אותו נושא מסתכן בשלב מסוים בכך שלא יתבונן עוד בעולם, אלא רק בזיכרונותיו שלו. זה לא קרה לרובינסון. עולם היין שבו התחילה כמעט שאינו קיים עוד. גם העולם שבו היא כותבת כיום ייעלם. היא יודעת זאת וממשיכה לכתוב.