(Sebastian Höpfner / Manfred Klimek – מערכת / תמונה מונפשת: Rutz ו-runwayml)
התלבטתי זמן רב אם בכלל לכתוב את זה. כי כל כך הרבה קורה עכשיו. כי עולם היין משתנה עכשיו בעוצמה שלא נראתה זה זמן רב. וכי לא קל להבין את כל זה.
הרגלי השתייה משתנים. צעירים שותים פחות יין ופונים לדברים אחרים. במקביל, הכול מתייקר, גם היין. אנשים חושבים ביתר דיוק מתי ומה לקנות. לכך מצטרפים מתחים פוליטיים, לחץ כלכלי ושוק שמסדר את עצמו מחדש. כל אלה נושאים גדולים. אבל זה לא הדבר היחיד שמעסיק אותי כאן. מה שמעסיק אותי הוא משהו אחר. מה שמעסיק אותי הוא פרט אחד.
הטון השתנה.
בחודשים האחרונים אני מרגיש יותר ויותר שהטון בתעשייה שלנו משתנה. שאנחנו כבר לא מדברים זה עם זה, אלא כמעט רק זה על זה. שפחות חשוב להבין דברים, ויותר חשוב לסווג אותם במהירות. או גרוע מכך: לבטל אותם.
מעלים טענות שנשמעות טוב, עובדות במהירות ומקבלות תגובות רבות. אבל לעיתים קרובות חסר עומק. או הרצון לרדת באמת לעומקם של הדברים. ולמען האמת, זה מדאיג אותי.
לדבר על יין – או להקטין אותו
ניקח מישהו כמו Milton Sidney Curtis, בלוגר יין ועתידן יין, שאפילו פורסמה עליו כתבה ב-Stuttgarter Zeitung, שבה הקופירייטר הוצג כמעין קולו של עולם היין הצעיר. האם הוא אכן כזה?
Curtis מצהיר ששפת היין אינה „אליטיסטית“, שבמסעדות שיחם של גברים לבנים זקנים שולט – וזוכה לתשבחות על כך. קל לשתף את זה, קל לעשות לזה לייק וקל להפיץ הלאה.
אבל מה בעצם קורה כאן? מכלילים, מצמצמים. לא מסבירים, אלא מנקים את השולחן.
כמובן ששפת היין הייתה ועודנה לעיתים קרובות קשה. ולא פעם גם מטופשת ממש. כמובן שיש דברים שחייבים לבקר. אבל אם התגובה לכך היא להוריד הכול לרמה אירונית, בסופו של דבר לא נשאר הרבה. ההנמכה הזו לרמה אירונית בלבד עושה לעצמה חיים קלים מדי – לא רק בסצנת הסומלייה.
וכן, אפשר לעשות את זה. אבל אז צריך לפחות לומר בכנות שבוחרים במודע לוותר על עומק.
ביקורת היא הכרחית – אבל היא אינה חסרת חשיבות. ואירוניה זולה היא ונשארת זולה.
אבל יש גם קולות כמו Eren Goemleksiz. והביקורת שלו על VDP. גם שם יש ביקורת, גם שם מחדדים ומקצינים. אבל מרגישים שעומד מאחוריה עיסוק אמיתי. שמישהו מנסה להבין דברים, לסווג אותם, אולי גם לשנות אותם.
אפשר לאהוב את זה או לא. אבל חייבים להתמודד עם זה.
וזה בדיוק מה שחסר לי לעיתים קרובות בדיון הנוכחי: שנבחין בין ביקורת שרוצה להשיג משהו – לבין ביקורת שרק רוצה להשפיע; בין ביקורת לשם הביקורת – לבין התחושה המגניבה של לדרוך למישהו על האצבעות.
אבל כולנו באותה סירה
בסופו של דבר כולנו עובדים עם אותו מוצר. כורמים, סוחרים, סומלייה, עיתונאים, משפיענים – כולנו תלויים ביין הזה. ובכך שהוא יובן. בכך שישתו אותו. בכך שיישאר רלוונטי. ובדיוק משום כך אני לא מבין מדוע אנחנו עובדים לעיתים קרובות כל כך זה נגד זה. מדוע אנחנו מתחלקים למחנות, מקטינים זה את זה, מתכתשים זה בזה, במקום לעבוד יחד על משהו. אנחנו לא חייבים להסכים. להפך. אבל עלינו לדעת מדוע אנחנו אומרים דבר מה.
ולמען מי.
פחות פוזה, יותר תוכן
לא מפריע לי שמתווכחים. מפריע לי האופן שבו מתווכחים. לעיתים קרובות מדי זה כבר לא נסוב על העניין עצמו, אלא על תשומת לב. על האפקט המהיר. על העמדה האישית. תגובה שעובדת היטב. חידוד שמביא חשיפה. אבל מה זה תורם ליין?
אני לא רוצה לחזור לאחור. לא לעולם יין ישן, לא לשפה סגורה, לא למרחבים אליטיסטיים.
אבל אני רוצה שנדייק שוב. שנקדיש יותר זמן. שניקח זה את זה ברצינות רבה יותר. ושהביקורת תחזור למקום שאליו היא שייכת: אל האנשים שיכולים לעשות בה שימוש.
לא אל הריק. לא אל הקהל. לא כמטרה בפני עצמה.
בסופו של דבר הכול נסוב רק סביב היין
יש לנו מוצר מדהים לייצג. וכרגע ניצבים בפנינו אתגרים גדולים – כלכליים, חברתיים ותרבותיים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו הוא לפרק את עצמנו. אנחנו צריכים שיתוף פעולה. לא מאבק הדדי.
ואנחנו זקוקים לדיון שיעשה צדק עם היין.
לא לדיון על אודותינו. גם אם שם אפשר להפיק את מירב הרגש.