(Claude Auguste / תמונה מונפשת: runwayml)
כאשר פיירו אנטינורי (ועוד יותר מכך אחיו לודוויג) והיינן שעדיין לא היה מוכר ברבים, ג'אקומו טקיס, החליטו בתחילת שנות ה־70 להתעלם מהכללים הנוקשים של קיאנטי, זו הייתה יותר מהחלטה טכנית־פילוסופית. באותה תקופה עדיין דרשו התקנות ענבים לבנים בקיאנטי. אנטינורי ויתר על כך, דבק ללא פשרות בסנג'ובזה, הוסיף קברנה סוביניון ובהמשך קברנה פרנק, והניח ליין להתיישן בחביות באריק קטנות. התוצאה הייתה יין שאיבד את מעמד ה־DOC שלו וניתן היה למכור אותו רק כיין שולחני פשוט. דווקא הירידה לכאורה הזו הפכה לתחילתה של מהפכה. הסופר טוסקנים נולדו. ואיתם המהפכה של נערי בולגרי, שהחלה זמן קצר לאחר מכן ועיצבה מחדש את עולם היין כולו.
כיום, חצי מאה מאוחר יותר, דברים רבים שנויים במחלוקת בעבר נראים כמעט מובנים מאליהם: קברנה בטוסקנה כבר אינו מזעזע איש, חביות באריק שייכות (כיום בתדירות נמוכה יותר) לכלי העבודה, ועולם היין האיטלקי המציא את עצמו מחדש. מה שנותר הוא טיניאנלו המהפכני: בינתיים הוא נמנה עם האייקונים הגדולים של יינות אדומים אירופיים, ובמקביל עם מעט יינות האספנות שעדיין נגישים מבחינת המחיר לחובבי יין רציניים. המחירים גבוהים, אך הם עדיין נמצאים בעולם שבו באמת רוצים לפתוח בקבוק ולשתות אותו. בדיוק בכך טיניאנלו נבדל מאגדות רבות אחרות, שמצאו זה מכבר את דרכן לכספות ולבתי מכירות פומביות – דרך אל הטעות.
טעמתי שוב ארבעה בצירים: 1990 ממגנום, ולצדו 1998, 2001 ו־2009. ארבעה יינות על פני כמעט עשרים שנה. ארבע תמונות־רגע של האייקון הזה, שלעתים קרובות לועגים לו וחולקים עליו.
1990 נחשב בטוסקנה לבציר חם ומאוזן מאוד. קיץ יבש והבשלה אחידה הניבו יינות מרוכזים וארוכי חיים, ששמרו עד היום על רעננות יוצאת דופן. היין עצמו, לאחר שנים של אחסון ללא תנועה במרתף יציב (הדבר נכון לגבי כל היינות כאן), צעיר להפליא: עגבנייה, הרבה קסיס, דובדבן, ורד־הבר, טבק לח, מעט נענע ועשבי אחו, והנאה מטורפת בכל לגימה. אחד היינות האדומים הטובים ביותר מזה זמן רב, רב מאוד. בציר 1990 בבקבוק מגנום עלה, אגב, ב־1995 אצל מורנדל בטירול 840 שילינג: כלומר כ־65 אירו.
1998 עמד זמן רב בצלו של בציר 1997 האגדי. שלא בצדק. אביב מתון, קיץ חם ותנאים אידיאליים במהלך ההבשלה הובילו ליינות בעלי שקט, איזון ואלגנטיות יוצאת דופן. טיניאנלו נהנה מכך במיוחד – גם משום שאנשי המרתף היו אז צוות מתואם לחלוטין, רגוע ומדויק בעשיית היין – רבים אומרים: הצוות הטוב ביותר שהיה אי פעם במקום. כאן, בתחילה, באף הרבה אדמה אדומה, דובדבן לב, נגיעה קצרה של ברזל, אחר כך עשבי תיבול, ורק לאחר מכן, גם בלגימה, הפרמטרים הרגילים: פרי מדוד ועוצמה. עם זאת, יש לשתות אותו עד תום בחמש השנים הקרובות.
2001 נמנה ממילא עם הבצירים הקלאסיים הגדולים של טוסקנה. שנת צימוח כמעט אידיאלית הניבה יינות שעד היום נמנים עם ארוכי החיים ביותר בדורם. המבנה, הרעננות ופוטנציאל ההתיישנות התחברו כמעט באופן אידיאלי – ואני מרגיש זאת בבקבוק הזה ובתוכו: צעיר להפליא, עם פוטנציאל של 20 שנה נוספות בוודאות. וגם רענן באף ובלגימה. הייתי חושב שמדובר בבורדו משנות ה־2010.
2009 התנהל בחום ניכר יותר. עונת הצימוח הביאה הרבה שמש וטמפרטורות גבוהות, ובמקביל כמה לילות קרירים יותר מנעו את אובדן הרעננות. יינות רבים מציגים עד היום פרי בשל ומרקם נגיש. אך בציר 2009 היה הטיניאנלו החלש ביותר בסדרה (ולא 1998 כפי שהיה צפוי): נגיעה חלבית, נגיעה של פרי־יתר עגבנייתי (כמעט ללא דובדבן), נגיעה של שעמום. בסיומת, בעת הנשיפה החוצה, הוא נהדר – אך לצערי רק שם.
אך דבר אחר נותר ראוי לציון: טיניאנלו מתיישן באופן שונה מיינות אדומים גדולים רבים. הוא אינו נעלם בהדרגה מאחורי עור, תת־יער וארומות שלישוניות. פרי הסנג'ובזה נותר מזוהה היטב. הוא משנה את צורתו, מאבד את נעוריו, אך לעולם לא את הדובדבן ואת ורד־הבר. במקביל, רכיבי הקברנה מתמזגים יותר ויותר ביין, עד שאינם נתפסים עוד כזני ענבים אלא כמבנה – דבר שמוביל גם את טעמו של טיניאנלו מעט אל חבל בורדו.
אך זה גם מסביר מדוע טיניאנלו לעולם לא יכול היה להפוך לסתם בורדו מטוסקנה (אף שבשנות ה־80 כמעט הפך לכזה). היין מצויד בכלים בינלאומיים, אך נותר טוסקני לחלוטין. החומציות שלו, התיבול העשבוני, הטאנינים עדיני־הגרגיר והמשיכה הייחודית הזו שבין דובדבן, אדמה ועשבי תיבול ים־תיכוניים מסגירים בכל עת את מקורו. ארבעת הבקבוקים במרתף שלי מספרים לכן פחות על בצירים יחידים ויותר על רעיון שמפרה את עולם היין כבר יותר מחמישים שנה. וייתכן שיישאר אחד הסופר־טוסקנים המעטים שישרדו את משבר היין האדום.