בתצלום של רייצ'ל וירת: דניאל אסמות, כורם שנכשל למרות עבודה מצוינת
(מאת קלוד אוגוסט)
„מיושן” – איזו מילה נוחה, כשלא רוצים לקבל תצפית לא נוחה. אני מודה: כן, אני לא כותב בקצב של שניות הטיקטוק. אבל הסיבה לכך היא שהיין עצמו אינו חי בקצב של השנייה. מי שנוטע גפנים חושב בדורות – וכך, יותר ויותר, גם הן. מי שמדבר על יין צריך אפוא להיות זכאי לחשוב גם מעבר לעדכון האלגוריתם הבא.
התזה שלי אינה נוסטלגיה. היא דווקא אבחנה. היוקרה שולטת בתשומת הלב. זו אינה תחושה, אלא עובדה. רוב הלייקים, החשיפה הרבה ביותר וההד התהודה החזקה ביותר נאספים על ידי היינות שכבר מפורסמים. לאפיט, רומנה-קונטי, קלר, אוברנואה – הם מופיעים באופן מהימן, כאילו היו מטבע. זו מחיאת הכפיים לאייקון – וזה בא על חשבון המגוון.
כמובן שיש לצדם גם נישות מרתקות, קולות יצירתיים וחשבונות אמיצים שמביאים יקבים קטנים לידיעת הציבור. הם חשובים, הם בעלי ערך. אבל הם נותרים היוצא מן הכלל. ויוצא מן הכלל אינו מפריך את הכלל, אלא מאשש אותו. הבעיה אינה בכך שאין מגוון – הבעיה היא שכמעט שאינו חודר. הנראות ותשומת הלב מחולקות באופן לא שוויוני, והמכניקה של הפלטפורמות מחמירה זאת.
מי שסבור שזה „מיושן”, מבלבל בין שטחיות למהות. המדיה החברתית היא במה, אבל התפקידים עליה מתחלפים פחות מכפי שנדמה. אלה אותם כוכבים שנמחאים להם כפיים שוב ושוב, בעוד שההמצאות המחודשות האמיתיות נשארות מאחורי המסך. מי שראה פעם כיצד תמונה של בקבוק יוקרתי מקבלת מאות לייקים במהירות, בעוד שיין מקומי אלמוני ומעולה כמעט שאינו זוכה להד, יודע שזה בדיוק הדפוס שעליו אני מדבר.
המיושן האמיתי אינו אפוא הטקסט שלי, אלא החזרה על הרפלקסים האלה: הדחף הישן להתחמם לאור היוקרה, במקום לחגוג תגליות. העובדה שהדפוס הזה נראה כיום בסטוריז של אינסטגרם במקום במדור התרבות אינה משנה דבר ממהותו. גם בעבר שמות גדולים שלטו בשיח – היום זה פשוט קורה באופן דיגיטלי ובזמן אמת.
טור אינו חייב למצוא חן בעיני כולם. הוא אמור לשפשף, הוא אמור לחדד. העובדה שיש המרגישים שקיבלו אישור לעמדתם ואחרים מבטלים את הדברים במחי יד, אינה חיסרון, אלא הוכחה לכך שהוא פגע במטרה. הסתייגות אינה חולשה, אלא הפונקציה האמיתית.
אולי דווקא בכך טמונה האירוניה: מי שקורא „מיושן” מוכיח עד כמה הנושא שהועלה עדיין אקטואלי. שכן אילו באמת היה מאחורינו, איש לא היה צריך להתרגז. העובדה שיש תגובות מראה שהשאלה בדבר יוקרה, נראות ומגוון עדיין רחוקה מאוד מלהיות פתורה.
ולכן אני נשאר בדעתי: כל עוד הלייקים והאלגוריתמים שולטים בתפיסה, המגוון יישאר נתון ללחץ. אין בכך שום נוסטלגיה, זו בסך הכול תצפית על ההווה. ואולי, כן: כתב הגנה על עתיד שבו נשתה שוב בסקרנות רבה יותר, בתעוזה רבה יותר ובפתיחות רבה יותר.