(Claude Auguste / Manfred Klimek – מערכת)
סגירת יקב von Hövel שעל גדות הסאר הפתיעה רבים. אך היקב אינו קורבן ישיר של אותו "משבר יין" שמוזכר שוב ושוב ומככב בכותרות זה חודשים. הירידה במכירות באירופה ובארצות הברית מסבירה רק חלק קטן מהסיפור. הסיבה האמיתית נעוצה עמוק יותר – במשבר חיים אישי בתוך מבנה ההנהלה של הבית. לאנשים מבחוץ אין מקום לשפוט זאת. מי שחווה עד כמה טלטלות כאלה עלולות להיות קיומיות, יודע: לפעמים בלימת החירום אינה כישלון, אלא מעשה הכרחי של הצלה עצמית. עסקים אינם מכונות. אנשים מחזיקים אותם – וכאשר האנשים האלה, העסקים המשפחתיים הוותיקים האלה, מגיעים אל גבולותיהם, הכול מיטלטל. אין ספק שגם ביורוקרטיה גרועה להחריד ועלויות השכר העצומות של כרמי המדרונות התלולים תרמו את חלקן.
עם von Hövel נעלם, עם זאת, יותר מעסק אחד. מושתק פרק בתולדות גידול הגפן הגרמני, ששורשיו מגיעים עד לחילון. בשנת 1803, במהומה שלאחר נפוליאון (ובמטרה לגייס כסף למסעות המלחמה הצרפתיים), הולאמו נכסי הכנסייה והועמדו למכירה פומבית. רכוש מנזר St. Maximin, שעובד במשך מאות שנים בידי הכנסייה, עבר לידיים פרטיות. הסאר והמוזל נעשו פרוסיים, ובהמשך היו לחלק מקיסרות שריזלינגיה נהנו בה מיוקרה ברחבי העולם. בלונדון, בניו יורק ובסנקט פטרבורג הם נחשבו יקרים יותר מלא מעט יינות בורדו.
Von Hövel היה יורש של אותה תקופה. היקב היה קשור לכרמים כמו Oberemmeler Hütte או לחלקות ב-Scharzhofberger – שמות שיש להם משקל בעולם היין הבינלאומי. הוא השתייך בשלב מוקדם למעגל יקבי האיכות המובילים, זמן רב לפני שהחל מיתוג היין המודרני. האזור הזה חי בעבר מההילה העולמית של הריזלינגים העדינים-יבשים והמתוקים-פירותיים שלו.
העובדה שבית שכזה נסגר כעת מספרת גם על תשישות החורגת בהרבה מעולם היין. שנות פוסט-קורונה הוציאו תחומים כלכליים רבים מאיזון: עלויות עולות, שכר גבוה יותר, שרשראות אספקה רעועות וחוסר ודאות כללי. במיוחד בכרמי המדרונות התלולים שעל גדות הסאר והמוזל, שבהם נדרשות יותר מאלף שעות עבודה להקטר ולשנה, עליות השכר מורגשות מיד כאיום קיומי. המציאות הכלכלית פוגשת כאן מסורת של עבודת יד.
ובכל זאת נותרת סתירה: דווקא במוזל ובסאר נוצרים יינות הקבינט הקלאסיים – אותם יינות דלי-אלכוהול ואלגנטיים, שאמורים להתאים באופן מושלם להווה. שמונה או תשעה אחוזי אלכוהול, חומציות רוטטת, מעט מתיקות פרי – יינות בעלי זרימה נעימה לשתייה ומתאימים למגוון מאכלים. הם נוצרו ממש עבור דור שצורך באופן מודע יותר ומסתייג ממשקאות עתירי אלכוהול.
אך כאן טמונה הבעיה המבנית. יקבים רבים מתקשים להבין שסוכר שיורי ואלכוהול נמוך הם יתרון אקטואלי שיש להציגו בביטחון. לעיתים קרובות מדי מתייחסים למתיקות באופן רפלקסיבי כאל דבר מיושן, במקום לראות בה מרכיב מסורתי של סגנון ייחודי. המוסדות נראים מסורבלים, והתקשורת מהוססת. פטריוטיזם יין גרמני מובן מאליו אינו קיים. מביטים יותר לעבר בורגונדי או טוסקנה מאשר אל ההיסטוריה העצמית מאז נפוליאון. אף שלפני 1803 השתייכו חלקים גדולים מהכרמים המובחרים לכנסייה – ורק החילון הפך אותם לרכוש בורגני ולמותג בינלאומי.
עם von Hövel מסתיים אפוא לא רק עסק אחד. מסתיים חלק נוסף באותו קו ארוך, המשתרע מהרכוש המנזרי דרך פרוסיה ועד לכלכלת כרמי המדרונות התלולים של ימינו. הגפנים יישארו (אולי). הכרמים יישארו (אולי רק כשמות המנציחים זיכרון). ההיסטוריה תישאר. אך שם אחד פחות ימשיך לשאת אותה.
אולי גם בנקודת המפנה הזאת טמונה משימה: להבין את יינות הקבינט דלי-האלכוהול לא כשריד מן העבר, אלא כעתיד. הסאר יכולה להיות מודרנית – היא רק צריכה להעז לקרוא לכך בשם.