(מנפרד קלימק / תמונה: Isna / מקור: BBC)
לעיתים דווקא הידיעות הקטנות והזניחות ביותר מספרות סיפור גדול יותר. בין כותרות על מאבקי כוח בטהרן לבין ניתוחים של ההנהגה האיראנית החדשה-ישנה, הופיע בידיעה שהמשטר הסתיר למדי המשפט הבא: אלכוהול, ובעיקר יין, זוכה כיום לסובלנות יחסית במסעדות בערי איראן. אין חוק. אין רפורמה. אין צו. רק משפט משני קצר. ובכל זאת, ייתכן שהוא מספר יותר על התנהלותו של המשטר השיעי מאשר פרשנויות רבות בענייני חוץ.
במשך כמעט חצי מאה השתייך היין באיראן לאותם דברים שלא היו קיימים באופן רשמי. המהפכה האסלאמית שמה ב-1979 קץ לתרבות יין בת אלפי שנים. מה שהיה מובן מאליו במשך תקופה ארוכה לא נעלם מהמרתפים, אלא מהחיים הציבוריים. ובכל זאת המשיכו לשתות. כולם ידעו זאת. השוק השחור שגשג, משקאות חריפים שיוצרו בבית הסתובבו ברחבי המדינה, ובקבוקים מוברחים החליפו ידיים בדיסקרטיות. לפי הנטען, גם חלקים ממשמרות המהפכה הרוויחו מהשווקים האלה. המדינה אסרה על האלכוהול – ובו בזמן חיה עם קיומו.
כעת נראה שמשהו מתחיל להשתנות. לא באופן דרמטי, אלא בזהירות ובהיסוס. אם יורשה למסעדות לפחות לסבול יין או משקאות אלכוהוליים אחרים, לא רק הצריכה תשתנה. המרחב הציבורי ישתנה. היין יעזוב את חדרי המגורים וישוב לשולחנות המסעדות. זה נשמע שולי. אבל זה לא.
שהרי היין מעולם לא היה באיראן רק משקה: פרס נמנית עם תרבויות היין העתיקות בעולם. הרבה לפני שאירופה פיתחה את אזורי היין הגדולים שלה, כבר ייצרו יין בין הרי זגרוס לים הכספי. השירה הפרסית מלאה ביין. חאפז ועומר ח'יאם כתבו עליו, לעיתים בהצפנה דתית, ולעיתים באופן ישיר להפליא. היין סימל שמחת חיים, תובנה וחירות. העובדה שדווקא המדינה הזאת גירשה אותו מהחיים הציבוריים במשך כמעט חמישים שנה הייתה, מבחינה היסטורית, היוצא מן הכלל ולא הכלל. אבל היא הייתה דווקא הכלל במדינות אולטרה-אסלאמיות.
לכן, כמובן, תעשיית יין גדולה לא תשוב מחר. עדיין אין לא התשתית החוקית ולא התנאים הכלכליים לכך. אבל התנאים המקדימים טובים להפליא. מיליוני גפנים צומחים במדינה ממילא. איראן נמנית עם היצרניות החשובות של ענבי מאכל וצימוקים. הבעלים, רבים מהם ייננים לשעבר, מכירים את אדמותיהם. התנאים האקלימיים באזורים רבים מתאימים מצוין לגידול ענבי יין איכותיים. בין כלכלת ענבי מאכל לכלכלת יין קטנה אין פערים בלתי ניתנים לגישור. אפשר לקנות ציוד למרתפים. גם ידע מקצועי. מה שחסר הוא רק האישור הפוליטי.
אי אפשר לשלול את האפשרות שכעת מתחיל שם תהליך שאנו ממעיטים בערכו. לא עם שאטואים גדולים או תוויות יוקרתיות. אלא עם יינות שולחניים פשוטים. עם מסעדות שיוכלו שוב למזוג לאורחיהן כוס לצד הארוחה. עם כורמים שיורשו, לראשונה מחדש, לייצר יין לצד ענבי המאכל. תרבות יין איראנית חדשה תתחיל מן הסתם בקטן. ובדיוק משום כך היא תהיה אמינה. גדולה באמת, זה בטוח, המשטר האסלאמי הקיצוני לא יניח לה להיות.
אולי גם הפוליטיקה תגלה תוך כדי כך דבר ששליטים יודעים כבר מאות שנים. יין יכול לפייס. לא כחומר מטשטש, אלא כטכניקה תרבותית. מי שאוכלים ושותים יחד, מתווכחים אחרת. מי שיושב במסעדה, אינו יושב ברחוב. הביטוי הרומי על לחם ושעשועים מקבל כאן גרסה חדשה: אולי לפעמים די בכוס אחת של היין שנאסר במשך עשרות שנים.
זה נשמע ציני. אבל לא בהכרח. מדינות תמיד ניסו להפיג מתחים חברתיים גם באמצעות תרבות וחיי היומיום. בתי קפה, תיאטרון, כדורגל – או פשוט מסעדות. יין אכן עשוי להוביל באיראן לצורה קטנה של רגיעה חברתית. לא כחירות החירויות. אבל אולי כמבשרת שלהן.
ובדיוק משום כך כדאי לשים לב למשפט המשני הבלתי замет הזה. לא מפני שמחר יגיע מפרס שיראז בסגנון הרון. אלא מפני שחברה מתחילה לעיתים קרובות להשתנות במקום שבו היא רשאית שוב לאכול, לשתות ולשוחח יחד. מדהים שמשמרות המהפכה השולטות כעת (המולות איבדו השפעה) מאפשרות את ההתפתחות הזאת. אבל כנראה שגם שם הכסף מועט. וחטיבת הטרור מחפשת מקורות הכנסה חדשים. גם אם יהיו אלה אלכוהול והשוק השחור, שאולי כבר לא יישאר שחור.