(מנפרד קלימק / צילום: תומאס שוורץ, קלוסטר אם שפיץ – איש של המודרניות)
זה בולט. לא באופן מדעי – לכך עדיין מחכים. לא באופן מייצג. אבל בולט דיו כדי לחשוב על כך. בכל פעם שאני כותב על יינות דלי-אלכוהול או על יינות שהוצא מהם האלכוהול, ההתנגדויות החריפות ביותר מגיעות כמעט אך ורק מגברים. לרוב מבני הדור שלי. לפעמים מצעירים מעט יותר. לעיתים רחוקות מבני פחות מארבעים. כמעט אף פעם לא מנשים. ההאשמות דומות להפליא. שאין לזה עוד שום קשר ליין. שזה בגידה בתרבות בת אלפי שנים. שזה שיווק. שזו כניעה. הטון מזכיר פחות טעימה ויותר מאבק תרבותי.
ובכל זאת, כבר מזמן לא מדובר באיכות. זו השתפרה באופן דרמטי בשנים האחרונות במוצרים החדשים של עולם היין. שיטות מודרניות מחזירות כיום חומרי ארומה רבים מהאלכוהול אל היין דל-האלכוהול. ממוצר של ויתור נולדה קטגוריית יין חדשה. מי שמכחיש זאת כבר אינו טועם. הוא מגן על תפיסה. אולי דווקא כאן כדאי להביט מעבר ליין. גם תעשיית הרכב חווה בימים אלה משהו דומה. עבור גברים רבים, מנוע הבעירה הפנימית הוא הרבה יותר ממערכת טכנית. הוא מייצג חופש, שליטה, ביצועים ודימוי עצמי מסוים. לכן המכונית החשמלית אינה נדונה רק מבחינה טכנית. נלחמים בה מבחינה תרבותית. כך הדבר גם ביין. עבור חלק מהאנשים, האלכוהול אינו רק מרכיב במשקה. הוא חלק מתפיסה של גבריות, הנאה וריבונות. מי שנוגע בכך, נוגע בדימוי העצמי.
אין פירוש הדבר שגברים שותים באופן שמרני יותר מעצם טבעם. אבל הם מגינים לעיתים קרובות יותר על אותם טקסים שעליהם גדלו. נשים נראות לעיתים קרובות פרגמטיות יותר בעניין הזה. רבות שותות כיום באופן מודע יותר, רוצות ליהנות בצהריים מכוס יין בלי להתעייף לאחר מכן, או מחפשות לערב ארוך במסעדה חלופות ליין הקלאסי בעל שנים-עשר או שלושה-עשר אחוזי אלכוהול. מאחורי זה מסתתרת רק לעיתים נדירות אידיאולוגיה. בדרך כלל מסתתרת מאחורי זה שגרת היומיום. בדיוק כאן מתחיל המחדל האמיתי של ענף גידול הגפנים.
במשך עשרות שנים התעשייה התמקדה במידה מפתיעה באידיאל שעוצב בידי גברים: יינות אדומים גדולים, רמות אלכוהול גבוהות, ריכוז מרבי, וכמה שיותר תמצית. אפילו יינות לבנים רבים נעשו עוצמתיים יותר ויותר. מה שנחשב בעבר לרזה נראה לפתע כחסר. ובינתיים הצרכניות השתנו זה מכבר. הן בהחלט לא רצו פחות איכות. לעיתים קרובות הן פשוט רצו פחות אלכוהול. ענף גידול הגפנים הקשיב זמן רב יותר לקולות הרמים. ולעיתים קרובות אלה היו גברים. אף על פי כן, נשים נמנות כיום עם הקונות האמינות ביותר של מוצרי מזון ומשקאות איכותיים בכלל. במשקי בית רבים הן מחליטות על הקניות, מתעניינות במקור, בקיימות ובבריאות, ולעיתים קרובות מוכנות יותר לנסות מוצרים חדשים ללא דעות קדומות. דווקא קבוצה זו זכתה להערכת חסר במשך זמן מפתיע במהלך פיתוח סגנונות יין חדשים.
למעשה, כלל לא מדובר בהחלפת היין הקלאסי. ריזלינגים גדולים, בורדו מיושנים או בלאופרנקיש או שפätבורגונדר מיושנים ימשיכו לשמור על מקומם. איש אינו דורש לבטל אותם. אבל מדוע שיקב מודרני לא יפיק באותה טבעיות גם יין משכנע בעל שישה או שבעה אחוזי אלכוהול? מדוע יש להתייחס לסוביניון בלאן ללא אלכוהול פחות ברצינות מאשר לרוזה או לפט-נט? היין היה תמיד המצליח ביותר כאשר יצר הזדמנויות חדשות.
סביר מאוד שזו בדיוק הסיבה לכך שאיננו חווים כעת חילופי דורות, אלא שינוי תרבותי. השאלה כבר אינה אם ביין יש שנים-עשר אחוזי אלכוהול או אפס אחוזים. השאלה היא אם הוא מסב הנאה. אם הוא מתאים לאוכל. אם נרצה להזמין כוס שנייה. כל השאר יוכרע בידי השוק. ואולי דווקא הגברים בני הדור שלי צריכים לאפשר לעצמם מחשבה אחת. כמעט כל מה שאנו רואים כיום כמובן מאליו נחשב פעם בעולם היין לחילול הקודש: בקרת טמפרטורה. מיכל נירוסטה, פקק הברגה, ביו-דינמיות, יין כתום, יין טבעי. כיום כמעט איש אינו מתווכח על כך.
אם כן, מדוע לא גם מתחת לשישה אחוזי אלכוהול? לא משום שהיין הקלאסי נעלם. אלא משום שעולם היין נעשה גדול יותר.