(מנפרד קלימק / Mixology)
אנו מהססים באופן אינסטינקטיבי לנוכח השאלה הזו. יש יותר מדי סופרלטיבים, יותר מדי טיעוני נגד רפלקסיביים, יותר מדי יינות טובים שיכלו גם הם לטעון לזכות הזו. ובכל זאת, השאלה הזו כופה את עצמה כאשר טועמים את הקוּבֶה מרסנייה של קניפסר – לא מתוך התלהבות לאומית מופרזת, אלא מתוך פליאה עניינית. שכן היין הזה אינו מטיל ספק רק בוודאויות סגנוניות, אלא גם בגאוגרפיות.
מרסאן וויונייה הם זרים בגרמניה. זני ענבים ללא מסורת, ללא לובי – אפס ציפיות. דווקא בכך טמון חופש הייננים. בעוד שיינות לבנים גרמניים מתמודדים לעיתים קרובות עם קטגוריות שהתפתחו במהלך ההיסטוריה – ריזלינג כאן, פינו נואר שם – קניפסר מציב עם המרסנייה שינוי פרספקטיבה רדיקלי: לא להגן על המקור, אלא לטעון לאיכות.
מרסאן היא הכוכבת השקטה של הקוּבֶה הזו. ב הרמיטאז׳, מאזורי היין הלבן היוקרתיים ביותר בעולם, מפיקים ממרסאן – לעיתים קרובות יחד עם רוסאן – כמה מהיינות הלבנים העמידים והעמוקים ביותר שיש. יינות שבצעירותם נראים לעיתים קרובות סגורים, אך עם אוויר וזמן מפתחים רוגע כמעט בלתי מעורער: אגוזי, עשבוני, מלוח, עם אותה תנודה פנימית שאינה נוצרת מחומציות אלא ממבנה. מרסאן אינה זן ענבים ארומטי במיוחד (אף שהריח והארומה שלה עשויים להיתפס כחזקים), ואינה מתחזה. היא בנויה היטב כבר מן ההתחלה. ואינה זקוקה לשדרוג באמצעות חבית ושמרים.
ויונייה, לעומתה, מספקת את האיזון הנגדי. גם ארומה, נגיעה נוספת של מרקם, רוחב בפתיחה ובנוכחות. אך גם כאן קניפסר מפגין איפוק יוצא דופן. הוויונייה במרסנייה נותר מרוסן, אינו גולש לבושם, אלא מתפקד כהדגשה שהוכנסה במודע. פרחים לבנים, פרי צהוב, נגיעה של אקזוטיקה – יותר רמיזה מאשר אמירה. יחד מתקבל קוּבֶה שנשאר קריר להפליא, אף שהוא מורכב מזנים שנהוג לקשר לשפע דרומי.
מה שהופך את היין הזה למרשים כל כך הוא ה טבעיות. הוא אינו מנסה להסביר מדוע מרסאן וויונייה מצליחים בפפאלץ. הוא פשוט עושה זאת. פרי צהוב, תיבול עדין, ליבה שקטה ודחוסה, ולצדם מרקם שמחזיק את היין זמן רב יותר מכפי שמצפים. לא מופע זיקוקים של חומציות, לא נגיעת עץ כהוכחה. במקום זאת: איזון, עומק, זרימה נעימה. יין לבן שהופך בטוח בעצמו יותר עם כל לגימה.
כאן בדיוק מתחילה הרלוונטיות המכרעת – בעיקר עבור עולם המסעדנות. המרסנייה אינו סולן לטעימות, אלא יין לשולחן. הוא מתאים לדגים, לעופות, לעגל, לירקות – ומפתיע לטובה גם לגבינות. הוא אינו מכביד – למרות יומרתו להיות יין מיוחד ומשונה.
העובדה שיין כה יוצא דופן מגיע דווקא מאחד היקבים הגרמניים הפופולריים ביותר אינה, כמובן, סתירה. קניפסר שולט באמנות הזו כבר שנים: להכין יינות שאפתניים שאינם מתנהגים כאליטיסטיים. המרסנייה אינו יין פרובוקטיבי אינטלקטואלי, אלא הצעה. הצעה שאומרת בשקט אך בנחישות: תרבות היין הלבן הגרמנית אינה חייבת להסתיים בזני ענבים גרמניים.
אז האם הוא היין הלבן הטוב ביותר בגרמניה? אולי זו השאלה הלא נכונה. השאלה הטובה יותר היא: איזה יין לבן גרמני אחר מרחיב כיום את האופק בעקביות כזו, בלי לטרוח בו בזמן על מוצא גרמני באופן עקבי? ואז הרשימה לפתע מתקצרת מאוד.
(עוד על יינות קניפסר בגיליון המודפס הבא של מגזין הברים “Mixology” – הוצאת מיינינגר)