קר! חם! רצניץ! וזנדורף! מתוך יומני המסעות

(מנפרד קלימק / תמונה מונפשת: Runwayml)

רכניץ וֶזנדורף, האחד יישוב במזרחי שבקצותיהם של האלפים, האחר בקצהו הדרומי של הוולדווירטל האוסטרי – מקומות שלא יכולים להיות שונים יותר זה מזה. אך עלינו להתעכב כאן זמן רב יותר, משום שכאן נמזגים יינות כאילו היו טיעונים – לא, הם טיעונים!

רכניץ – האנטי־אידיליה

רכניץ שוכנת בשולי הרפובליקה, להונגריה יש כמה קילומטרים, וכל כוח העבודה בסופרמרקטים מגיע מדי יום מהונגריה – מה שמוסיף לשיחת הקופה הקצרה מעט פפריקה. עם הפרידה אני אומר “Wisla” (בדיחה פנימית). האוויר כרגע קריר מאוד, והרוח נוכחת במידה מתונה. אך הקרקעות הן בכל מזג אוויר צפחה ירוקה, חרסית, תכלילים, אזורי מעבר. שום דבר אינו חד־משמעי, שום דבר אינו מוחלק. אצל יקב Straka נוצר מכך לא רק סגנון נוכח ומובחן, אלא גם בסיס עבודה לניסויים המטילים עוגן הן באזורי והן בזירה הבינלאומית. מכאן התפתחה בעשר השנים האחרונות חתימתו הייחודית מאוד של תומאס סטראקה – אגב, באזור שסביב האייזנברג מצאתי מספר מפתיע של חתימות ייחודיות.

של סטראקה פורמינט 2023 שוהה בכוס זמן קצר – וכבר הלגימה הראשונה נשארת זמן רב להפליא. עשבי תיבול כהים ושקטים, מרירות עדינה, חבוש, מעט משמש, כמעט ללא פלפל, מעט מאוד אגוז מוסקט: מתח הנובע ממבנה פנימי. ושוב התזכורת לכך שהענב ההונגרי הזה שייך גם למערב הונגריה. אם כך, מדוע לא נוטעים ממנו יותר? “יושאס”, אומר סטראקה, “הפורמינט רגיש למזיקים אפילו יותר מפינו נואר”.

סטראקה מדויק אף יותר (אם זה בכלל אפשרי) כאשר מדובר ב בלופרנקיש, הנבצרים כאן תמיד בנפרד:

• בלופרנקיש גרינשיפר: פרי בהיר, קריר, כמעט מרחף. עשבי תיבול, דומדמניות אדומות, אדמתיות שאינה מכבידה. טאנינים עדינים מאוד, מונחים בחיות.

• בלופרנקיש רכניץ DAC רזרבה: צפוף ומובנה יותר, אך לעולם לא כבד. פרי דובדבנים, ליבה מינרלית, עסיסיות בסיומת. יין עם פוטנציאל התיישנות שכנראה נמשך זמן רב יותר מכפי שנהוג להניח. מציאה רצינית!

• בלופרנקיש כרם רוזנגרטן: עמוק יותר, עמוק, עמוק יותר: כהה ומתובל יותר. אוכמניות, ערער, טאנין בעל גרגיריות עדינה. רציני ומרוכז יותר, מבלי להידרדר למונומנטלי.

• בלופרנקיש כרם פרנטנר: הצנוע והמהודק ביותר בסדרה. חמוציות, חמוציות אדומות, עשבי תיבול, עמוד שדרה מוצק. יין השומר על המתח ואינו מתפוגג.

על הריזלינגים האיטלקיים הכמעט ייחודיים של תומאס סטראקה אכתוב בנפרד ב WELT am SONNTAG.

(אצל בני משפחת סטראקה, כל אורח ששותה למטה עוד כוס, או בכלל מחפש מקום לישון בו, יכול ללון קומה אחת מעל, באופן מצוין וברמה הגבוהה ביותר האפשרית – כפי שאני יודע ומבקש להמליץ).

וֶזנדורף – האידיליה

וֶזנדורף: טרסות, חומות, כרמים, נהר, נוף תרבותי אמיתי. אצל רודי פיכלר כל זה זורם אל הכוס – באמת. כאן לא רק טועמים, כאן מסבירים – ברוגע, בדיוק, בפרטי פרטים, ללא פאתוס. פיכלר הוא, לצד בודנשטיין, האינטלקטואל הליברלי של הוואכאו – לא מתוך פוזה, אלא מתוך צורת החשיבה ומתוך לימודי כלכלה

פרופילי הקרקע אינם מונחים כאן כקישוט, אלא כמפתח. גנייס מגפלר, פרגנייס, תכלילים אמפיבוליטיים, אזורים נטולי גיר. מבינים במהרה: הריזלינגים האלה אינם נוצרים במרתף, אלא בקווי הגובה.

ה ריזלינגים סמראגד 2024 מראים זאת בבירור:

• טרסות: פתיחה עדינה, אפרסק לבן, נגיעה קלה של צפחה, מבנה הגיוני ואלגנטי. יין שבאיכות הזו הוא כמעט זול להחריד, וגם מתאים להתיישנות. וגם יין לשוק היעד האמריקאי, שבו הוא רושם, למרות המכסים, פריחה קטנה – בדיוק משום שהוא מסביר היטב ובמחיר נוח את הדבר הגדול.

• קירכווג: מרוכז מינרלית, משיכה מדויקת, פרי צלול. משקעים מהמדרון שמעל מורגשים, ואינם זקוקים להסבר.

• הוכראין: מהודק ומרוכז יותר, עם מתח ברור. גפנים ותיקות, עומק רב יותר, נשימה ארוכה יותר. הוא מחזיק היטב מעמד 50 שנה במרתף. אבל אנחנו כבר לא נחיה כל כך הרבה זמן.

• אכלייטן: פוריסטי, עוצמתי, בלתי מתפשר. גנייס, דלות, אורך. ריזלינג שמענג בפירותיות, אך גם דורש מבחינה מינרלית ואינטלקטואלית. יותר מריזלינגים גרמניים. הדבר נכון גם לגבי הוכראין.

על הפדרשפילים והגרונר וֶלטלינרים של רודי פיכלר אדווח ב WELT am SONNTAG לדווח

מה נשאר

שני מקומות, שני נופים, שתי שפות שונות מאוד. ובכל זאת, דבר מה משותף: שני היקבים נמנעים מפישוט. הם סומכים על יינותיהם שייקראו בעת ובעונה אחת פשוטים ותובעניים. בספר היינות שלהם הם בונים על תשומת לב, לא על אפקטים. אוסטריה במיטבה האפשרית.